זמן ההמתנה בתור הארוך הובילני הפעם למחוז אחר.
היא ישבה לידי בתור, ניצלה את הזמן לקריאת תהילים, הדמעות ניגרו מעיניה כמעין מתגבר, חשתי אי נוחות, התלבטתי האם להתענין בעדינות אולי זקוקה לסיוע במשהו.
הצד האנושי הכריע בהתלבטותי, המתנתי שתסיים קריאת פרקי התהילים והצעתי כוס מים. ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי בעדינות ובחשש אם מעונינת לשתף אותי בסיבה שגרמה לבכי.
היה ניכר ששמחה בהתענינותי, כאילו המתינה שמישהו יפתח עבורה צוהר לחבוי בחדרי ליבה ויקשיב לה.
היא סיפרה על התמודדות לא קלה שמלווה את חייה בימים אלו, בנה סר מדרך הישר ומשפיע על התנהלות חיים נורמטיביים בבית.
כאבתי לשמוע אודות סבלה, נתתי לה תחושת הקשבה אמיתית והבנה לכאבה. אט אט התאוששה ונרגעה, תורה הגיע, היא הודתה על מילות החיזוק ונפרדנו לשלום.
הסיטואציה הזו טילטלה את מחשבתי, המשך זמן ההמתנה בתור מילא את מחשבתי בסיטואציה שניתקלתי זה עתה.
התמודדויות החיים מזמנות עבורנו לא פעם היתקלות פנים מול פנים עם אדם שנסיון התמודדותו מחניק את חמצן האנרגיות שלו.
באופן טבעי ואינסטינקטיבי ובטבע היהודי הטבוע בתוכנו אנו מוצאים עצמנו מגיבים במנת רחמים גדושה, "אויש, כואב עליך", "מסכן, איזו התמודדות" וכדומה.
אנו בטוחים כי עשינו דבר נכון אולם בתכלס עשינו את הפך העזרה הנכונה. עטיפת מילים רחמניות עלולה להדגיש ולהעצים אצל המתמודד את סבלו. במקום להעניק לו כלי התמודדות עם המצב מגיעות המילים האומללות עוטפות ביגון ומטביעות אותו בביצת סבלו.
זו טעות מצויה.
אדרבה, אם ברצוננו לסייע לשני במצוקתו. עלינו לתת תחושה שמבינים אותו אבל בד בבד, להעניק לו רפסודת מילים חזקות שיסייעו להפנים שבכייה על מצב לא יסייע בהתקדמות שחיה בים נחשוליו או בפרוק הבעי .
זה המצב? נעזור להביט בפרטי הנוף בצורה ריאלית ונכונה, ובד בבד לנסות לחשוב כיצד לחיות עם זה ולעבור את הגל הלאה.
ותן בליבנו בינה. התנערי, קומי מעפר.
]]>
