היום הזה ממש, הוא היום שלך כמנהיגה ורועה. בין אם את גננת או מורה, מחנכת או מנהלת, מדריכה או חונכת, אחות גדולה ואם בישראל.
היום הוא היום שבו עלינו מתוות הדרך, המנהיגות, האוחזות במושכות, בהגה. לשאול את עצמנו האם אני צועדת בדרכו של משה רבינו?
אז יש מונהגים שקל ונעים להנהיג. הולכים בתלם. שהולכים אחרייך באש ובמים. המיינסטרים.
נורא קל ונעים לרעות עדר ממושמע. גם למשה רבינו היה עם שהלך אחריו במדבר בלי שאלות ובלי טענות בעמוד אש וענן .
אבל משה לא נבחר להנהיג את העם המצוין עד שעמד במבחן, עד שהוכיח שהוא מבין ויודע מה לעשות עם הכבשה שברחה מן העדר. עם הערב רב.
הכבשים הבורחות של ימינו, הערב רב אנחנו נותנים בהם שמות. אנחנו מכנים אותם "נוער שוליים", "יושבי קרנות וחובבי ברזלים", ה"חוזרים בשאלה", ה"יורדים מן הדרך" היא "מקולקלת" והוא "פושטק" "מצורעים".
ובכן בצער רב וביגון קודר אני מגדירה את החברה שלנו, כשזה מגיע למקרים כאלו כחברה פושעת בערבון מוגבל.
למה פושעת? כי רובנו עושים עוול במקרים האלו.
למה בערבון מוגבל? כי חלקנו עושים חסד למקרים הללו. למזלנו.
אבל בואו נדבר על הרוח הכללית. כי היום הוא יום חשבון הנפש שלנו כמנהיגים. אז בואו ונבחן איך אנחנו מתנהגים.
בחברה שלנו הכל מוכתב ואתה אמור לעקוב. החברה שלנו מתובנתת,במובן שכולנו באותה תבנית. אנחנו קוקי קאט. אותו שטאנץ.
אנחנו חייבים ללכת במסלול מסויים. אם אתה חלילה יוצא מהמסלול, אתה שואל יותר מדי, אתה שונה יותר מדי, אתה גמור. ומיד הופך להיות מוקע. אין התחשבות, אין טולרנטיות, סלחנות, אנחנו קצרי רואי, שוטרים ושופטים נהיינו לנו.
ולהיות שטאנצים –זה נורא ואיום. זה מזכיר לי מילה שצלילה דומה ומעבירה בי צמרמורת. כי רק בגרמניה הנאצית אם אתה לא ארי, גבוה, בלונדיני עם עיניים כחולות. דינך להיכחד. אם אתה שונה ממה שאתה אמור להיות, אם אתה יהודי או צועני או נכה, אין לך זכות קיום.
אם אתה צועד בשיירה, אין ימינה אין שמאלה, אסור ליפול, אסור לסטות כמלא נימה. "פיו, פיו", נירה לך כדור בראש.
כי בעדר שלנו יש רק כבשים לבנות, ואם את "כבשה שחורה" נערוף את ראשך. כי את לא בראש שלנו, נחרץ דינך.
סליחה על הדוגמאות הנחרצות, אבל תפקידי פה לזעזע אתכם, כמו גם את עצמי. מחובתנו היום לעצור ולבחון את עצמנו מחדש ,האם אנחנו ראויים להיות מנהיגים? האם אני מחנכת טובה? האם אני אם ראויה?
בואו ונלמד מיהו ומהו המנהיג הנבחר, האולטימטיבי - משה הרועה שרץ אחרי השה האובד, הבורח מעדרו, מעמו מעצמו ומעצמיותו. וכשמשה מגיע אליו, הוא לא היכה אותו במקלו או בשבטו, הוא לא נתן לו בשיניים, הוא לא אמר לו קישטה, לך לעזאזאל. הוא לא נתן לו שיחות מוסר – למה ברחת? למה חצית קווים? למה אתה בשוליים? למה אתה הולך לרעות בשדות זרים? לא, ולא!
הוא הרים אותו על כתפיו. משה רבינו נבחר כי הוא לא הוקיע ולא היכה לא הטיף ולא החטיף. הוא שאל בחמלה: אולי אתה רעב להבנה? אולי אתה צמא לאהבה? אולי אתה עייף ממצוקה? אולי אתה עצוב מבדידות?
בא ואקח אותך בחזרה הביתה, להיכן שכולנו, על הכתפיים שלי עם כל מה שמשתמע מכך, על האחריות שלי עם כל כוחי הפיזי והנפשי. אני אתכופף אליך ואקשיב לך. היכן איבדת את תמימותך עולה תמימה?
בעלי ואני קוראים זה לזו שייפלה (כיבשה באידיש) ובקיצור שייף ושייפי. למה רק זוג יונים שמצפצפים זה לזה וזה על זה, ראוי להקרא לזוג? מה רע בשלום בית של כבשים שפועים זה לזו. הולכים ביחד ואם אחד מועד השני תומך.
כשאני מדברת על מנהיגות אמיתית אני רוצה לספר לכם על אמא שלי. מורה ומחנכת בבית יעקב ומרצה מבוקשת בעברה.
אחרי גרושי הראשונים התחלתי לעבוד בחברה חילונית, למרות שהקפדתי לשמור על אורח חיי, מטבע הדברים הושפעתי מעט בחיצוניות. הפאה התארכה, החצאיות התקצרו. אז סבתא שלי היתה בוכה לי שורלה מה קרה לחצאיות שלך?
והייתי עונה לה בבדיחות סבתאלה מכונת הכביסה שלי התקלקלה והיא מכווצת לי את כל הבגדים. ואז באו כל מיני "נשמות טובות" מהחסידות שלנו לתת לאמא שלי עצות והנחיות. תתנתקי ממנה. שורש פורה ראש ולענה ואמא שלי באחת – היתה עונה להם כי עימה ארד שאולה ואיתה עלה גם אעלה. אמא שלי היתה איתי ככל שיכלה בטוב ובמוטב, מעולם לא חדלה להאמין בי והיא ניצחה.
היום אני אמא ואני הולכת בדרכה. מילדים לא מתגרשים. גם אני עברתי סיטואציה קשה כשבן הזקונים שלי דרש שאוותר על חזקתי ורצה ללכת לאבא שלו. הוא הורעל נגדי ונגד כל דבר שבקדושה. אבל בכל פעם שהוא שנא אותי, אני החזרתי אהבה בכל פעם שהוא קילל עניתי בברכה. לא האמנתי שבחיים אזכה שוב לחבק אותו בחזרה וזה ברוך השם קרה. "כי רק אהבה תביא אהבה". אתה לא הופך למנהיג בגלל שאתה מסתדר עם הרב, אתה נבחר כי אתה מסתדר גם עם מי שלא בסדר. בלי לשפוט בלי לתת סטריאוטיפים ובלי תנאים מוקדמים.
שאלו פעם את הרבי מה זה ראשי תיבות של בלק?
ענה להם - "באהבת לרעך כמוך", אמרו החסידים אבל רבה זה לא מסתדר.
אמר להם - "ואהבת" זה בעיקר כשזה לא מסתדר.
והרי לכם כמה מילים נוקבות:
בטרם תשפוט מישהוא
נעל את נעליו, לך את צעדיו
מעד על כל אבן שניצבה בדרכו.
הרגש את כאבו
טעם את דמעותיו
ורק אז תאמר לו
איך עליו לחיות את חייו.
]]>
