אין זה מקרה שפרשיות אחרי מות קדושים אמור, נקראות תמיד בסמיכות לאירועי הזיכרון לקדושי השואה הי"ד ולחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה הי"ד. בפרשות האלו אנחנו למדים על קדושה, על קבלת ייסורים באהבה, על התחזקות בכל המצבים, על "תמים תהיה עם ה' אלוקיך", ומפרש רש"י התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו.
בעל ה"נתיבות שלום" כתב על הפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל אני השם מקדשכם המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים". הקב"ה הוציא אותנו מהטבע ביציאת מצרים בניסים, נטע בנו כוחות נפש לצאת ממסגרות הטבע, גם דרך החיים וגם הפוך מזה ולקיים "ובחרת בחיים".
ביום כזה אני זוכה לשיחה מרגשת עם הרבנית חנה הנקין, מייסדת מדרשת "נשמת". הרבנית הנקין אמו AK הרב איתם הנקין הי"ד, שנרצח יחד עם אשתו נעמה הי"ד, בי"ט תשרי תשע"ו, ולשמוע על יום הזכרון שלה.
הרבנית הנקין, ספרי לנו על הרב איתם, בנך.
זו בקשה קשה לסכם חיים. בוודאי עבור אם לסכם את חיי בנה, זה לא פשוט. איתם היה בן שלושים ואחת, עיקר מהותו זה תלמיד חכם ואבי משפחה. הוא התחתן צעיר, נולדו לו ולנעמה ברוך השם ארבעה ילדים, שני בני הזוג יחד גדלו את הילדים, יחד ניהלו את הבית, יחד עשו כל דבר בחיים. וההספק התורני שלו בשנים האלו היה עצום. זכינו בכך שהוא השאיר לנו עיזבון תורני עצום, ענק. אני מרגישה במידה מסוימת שדרך הכתבים שלו אני ממשיכה לגלות דברים חדשים ולהכיר רבדים שלא את כולם זכיתי להכיר בחייו. זה נדיר. מצאנו כתוב אצלו "אני מקווה שאני עושה את העיקר עיקר ואת הטפל טפל"..
איך מצאתם את הכתבים שלו?
זה סיפור מעניין. ידענו שהוא היסטוריון, חוקר וכותב, אבל לגמרי לא ידענו את ההיקף. אחרי השבעה הבת שלי לקחה את המחשב של הרב איתם לבית שלה, אבל המחשב היה נעול עם סיסמה. כשחשבה מה יכולה היתה להיות הסיסמה, היא נזכרה במשובת נעורים של איתם.
כאשר היה נער, טיפס ביחד עם חבר שלו לגובה רב במדרגות הלולייניות של מגדל המים הנטוש בשכונה. כשהגיעו לסופו של המגדל, יותר מגובה של עשר קומות הם תלו סדין גדול עם מספרים שהם הגימטריה של השמות שלהם, וכל השכונה צחקה. הסתבר שחוץ ממני כל השכונה ידעה. בתי זכרה את האירוע וחשבה שמתאים שהמספרים האלו הם הסיסמה, וכך היה. בזכות זה גילינו שם אוצר עצום, פשוט אוצר עצום.
איתם חיבר שני ספרי הלכה בחייו- אחד הוא ראה בהדפסתו ואת השני העוסק בביאורים בהלכות שבת בשיטות האחרונים, הוא זכה כשבוע לפני הרצח לראות את העימוד של הגיליונות. שמחנו שהוא זכה לפחות לראות את הדפים היפהפיים. אנחנו אחרי זה זכינו לראות גם את הספר ממש. על המחשב שלו גילינו עוד ועוד כתבים. לאחרונה יצא ספר נוסף שלו על "ערוך השולחן", הרב יחיאל מיכל אפשטיין שהיה רב בנובהרדוק ומקובל אצלנו מהסבא זצ"ל שהוא הפוסק האחרון.
חוץ מספר זה מצאנו במחשב חידושים על ארבעת חלקי השולחן ערוך, מאמרים שלא התפרסמו וזכינו לפרסם, ויש גם עוד כמה ספרים בדרך. יש גם פרויקט של תרגום המאמרים שלו לאנגלית, על ידי מתנדבים שאנחנו בכלל לא מכירים, שנרתמו לעשות זאת ולהעניק מזמנם וממרצם. התרגום שלהם עוד מעט יצא לאור. פשוט מרגש לראות את החומרים ממשיכים לצאת. ויש גם ספר על השמיטה, ארץ ישראל והרב קוק, ועוד היד נטויה. אין לי כל דרך להסביר את ההספק שלו.
שתפי אותנו קצת וספרי לנו על כלתך נעמה הנקין שהייתה אישיות מיוחדת.
היא באמת היתה מיוחדת ומוכשרת. היא היתה בראש ובראשונה אם ורעיה. ואולי היא היתה האם הטובה ביותר שאי פעם ראיתי. נעמה היתה מעצבת חזותית, גרפיקאית, עצמאית ועבדה קשה מאוד לפרנסת הבית והצליחה מאוד. שניהם היו מוכשרים בתחומים רבים, איתם ניגן בגיטרה וגם הלחין קצת שירים, נעמה חיברה שירים. מה שבלט מאוד אצלם היה העזרה למתחרים. זה היה מדהים. נעמה החכמה והצנועה, אשה של בית שלא הפגינה בכל מקום את הידע והיכולות שלה, הפכה לכתובת וסייעה לגרפיקאיות מתחילות ולסטודנטיות לגרפיקה. אפילו שידעה שהן עומדות להיות מתחרות שלה. טוב לב נדיר בניגוד לכל האינטרסים של עצמה.
סיפרו לנו על פרופסור שרצה לחבר מאמר על אישיות רבנית, חיפש חומרים ופנה לאיתם במייל וביקש ממנו חומרים, מבלי שהכיר אותו לפני כן. ראיתי את התשובה שאיתם כתב לו "מזה זמן רב אני צובר חומר רב על האישים האלה, בכוונה לכתוב מאמר בנושא. אבל נראה לי שאתה מתקדם יותר בכוונות שלך ממה שאני ולכן אני שולח לך את החומר שלי". עין טובה. יושר. מבקשים עזרה, אתה נותן. זה אנשים שיודעים שיש להם הרבה באמתחתם ולכן הם לא צריכים להיות קטנוניים.
אני רואה בזה קידוש ה', כמו שכותב ה"נתיבות שלום" בפרשת אמור כי יש את הנקודה שאדם מקדש שם שמים גם כשהוא משיב אבדה, כשהוא מתגבר על הטבעים שלו, וגם במסתרים עושה מה שהקב"ה רוצה, בלי פרסום. כל התכונות שהזכרת, הערכים והמידות הטובות, זה ממש חיים של קידוש ה'.
כל אחד ששומע על אנשים כל כך מיוחדים, שואל איך אפשר להמשיך?
יש את הצד הרגשי ויש את הצד האמוני, ולא תמיד השניים מתואמים לגמרי האחד עם השני. כשחזרתי למדרשה כינסתי את התלמידות ואת אנשי הצוות, ואמרתי - אל תפחדו לגשת אלי, אל תחשבו שאתן צריכות לבכות לידי. איתם הי"ד גם לימד קצת במדרשה, ביקשתי לשמוע סיפורים עליו, ממי שיש לה, אבל לא צריך להרגיש כשעוברים לידי שצריך ללבוש פרצוף דואב. אמרתי את זה ממקום של אחריות, לא ממקום של רגש, אני באמת לא הייתי מעוניינת, הלב שלי ברח תמיד אל ילדיי. אבל בכל זאת יש לי תפקיד ואני חייבת למלא את התפקיד. והם ניגשו אלי.
אף פעם לא חשבתי על הקב"ה ככספומט או הדוד של הסוכריות בבית הכנסת. הקב"ה נותן לנו תפקידים הוא לא מחלק סוכריות. כל אחת מאתנו רוצה חיים מתוקים ונעימים. לפעמים מקבלים ולפעמים לא. למרות הטלטול הרגשי, למרות הכאב, ואני חייבת לומר שלוש וחצי שנים אחרי, הכאב עדיין מוחץ ואני עדיין חושבת עליהם יום יום, אבל זה לא היה טלטול מבחינה אמונית.
אני מאמינה שאפשר לשאול שאלות אבל אני לא מאמינה שבעולם שלנו אנחנו מקבלים תשובות מהקב"ה. יש רגעי חסד מהקב"ה ויש דברים קשים בחיים, אבל בסוף היום הקב"ה לא שם אותנו פה כדי שיהיה מתוק לנו, הוא שם אותנו כאן לטובת עשייה והעשייה עדיין מוטלת עלי. אז גם אם אנחנו סופגים מכה שאנחנו לא לגמרי מתאוששים ממנה, התפקיד ישנו.
הפיגוע התרחש בסוכות, ועל סוכה גם נאמר "שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני", ואנחנו נמצאים ביום הזיכרון, ובשיחה כאובה מאוד, ובכל זאת בדיבור עם ה', בקשר עם ה', ביום יום איפה את יכולה לשתף אותנו בגילוי של "וימינו תחבקני" את החסד שבתוך הדין?
אלו הם לא מונחים שאני עסקתי בהם. אני בשיח מתמיד עם התורה ועם ההלכה -"לולי תורתך שעשועיי"... מה שחיזק אותי מאוד באותה תקופה, לא היה ה"ימינו תחבקני", אלא לימוד ספרי עזרא ונחמיה, לימוד תנ"ך. לימדתי את תלמידותיי בצורה אחרת לגמרי. חוויתי את הקשיים הנוראים של שבי ציון, את מעשי האיבה שהקיפו את עם ישראל, והרגשתי שמה שאני עוברת, הוא חלק מהסיפור של עם ישראל, ומשם אני שאבתי כוחות. אנחנו נאבקים על הארץ הזאת שנים רבות מאוד, ולאורך הדורות העם שלנו זכה לימים נפלאים וגם לתקופות של הקרבה קשה מאוד מאוד, וההקרבה שלנו היא חלק מה-"הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", ובכל דור ודור...
בהזדמנות הזו, מה המסר שיש לך להעביר הלאה?
קודם כל, להורים ובמיוחד להורים צעירים, אל תתייאשו מהילדים שלכם. כי לפעמים תגלו שהשובב הוא גאון. הרב איתם היה שובב לא קטן בנעוריו, הסיפורים הולכים ומתפרסמים על משובות הנעורים שלו, ומאותו ילד לא מסגרתי, שגדל להיות אדם לא מסגרתי, בכך שהיו לו חברים מכל החוגים והוא חשב, הוא היה מחדש גדול, אותו אדם שהיה קונדס בנעוריו, המשיך ללכת בדרכו שלו, לסלול לעצמו דרך, לא הסכים לקבל כסף עבור לימוד התורה שלו אבל עסק בלימוד תורה במשך חלק גדול של היום כל חייו הבוגרים.
הורים - תאמינו בילדים שלכם, תהיו תמיד בצד של הילדים שלכם, כי מורים רבים יהיו, אבל רק אב אחד ואם אחת לכל ילד, אז תתמכו בילדים שלכם, גם כשהם מטפסים על מגדל מים.
