הלב כואב, הלב נשבר, כמה צער. כמה קשה לשמוח. קל וחומר "להרבות בשמחה" בימים אלו. "כי עליך הורגנו כל היום", איזה חדשות עגומות, הרצח המזעזע של אורי אנסבכר הי"ד הכניס אותנו לשבת שעברה עם הדלקת נרות רוויה בדמעות רותחות. קבלת שבת שמחניקה בכי והלב נשבר ב"קומי אורי". מרגישים מה זו הסתרה שבתוך ההסתרה.
השבוע אירעה תאונה קטלנית עם התהפכות אוטובוס בכביש 443 ושתי הרוגות, רחל גוטמן ורוחמה רוזן ע"ה. שוב התמונות והמידע מציפים את הדמעות. אוי, רבש"ע, איך נשמח באדר הזה, כשהידיעות מנקבות את לבנו?
בפרשות שלנו יש כל כך הרבה תיאורים על בניית המשכן, פי עשרה מהתיאורים על בריאת העולם. את העולם בראת בנס ואת המשכן הזה, המאחד את עם ישראל, אנחנו מצווים על כל פרט ופרט, כיצד לבנות את הבית לשכינה. חצר, היכל, קודש הקודשים, מזבח, מנורה ושמן זית זך.
האדמו"ר מסוכטשוב, בעל פירוש ה"שם משמואל", כותב: "ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור", הציווי הוא עליו והם מבצעים את שליחותו להביא לו את השמן, כדי שייחשב כאילו הוא עשה הכל, מאחר ושלוחו של אדם – כמותו.
איזה פאר והדר, אהרון הכהן, בגדי כהונה. בימים ההם היו הכוהנים בעבודתם מקריבים קורבנות ציבור, לכפר על הכלל. למרבה הצער, השבוע אנחנו הקרבנו קורבנות ציבור, לכפר עלינו. כעת רוצים לקיים את הציווי להרבות בשמחה, אך מרגישים "במחשכים הושיבני" ואיך אפשר לשמוח בחושך הזה?
השמחה היא לא מה שרובנו חושבים, שכאשר הכל מסתדר לנו כמו שרצינו – זה הזמן לשמוח. לא תמיד מה שאנחנו חושבים לטוב, הוא באמת טוב עבורנו, ולכן גם כשנראה שלא מסתדר לנו, מסתבר שזה דווקא מה שטוב לנו. המרקם המיוחד של החיים שלנו, יוצר את התכלית הגדולה לשמה ירדה הנשמה לעולם.
לתת אמון בשם שאין רע יורד מהשמיים, הכל בחשבון מדויק. יש לנו ערבות הדדית. במגילת אסתר נאמר "המן צורר היהודים". צורר - תרתי משמע – צר ואויב וגם כמו צרור פרחים. הצר נשלח כדי לצרור אותנו, לאחד אותנו, "לך כנוס את כל היהודים" ובזכות האחדות זכו לנס. האירועים של השבוע שוב הזכירו לנו כי אנשים אחים אנחנו. הזכירו לנו את הדברים הבסיסיים ביותר.
אפילו להודות על היכולת לנשום. כל נשמה תהלל קה. אנחנו רואים כמה צריך להודות על כל נשימה ונשימה. זה לא מובן מאליו. מה רבו מעשיך השם, בכל נשימה שלנו עובדת המשאבה המופלאה – הלב – להזרים חמצן ולהוציא את דו תחמוצת הפחמן. כל אחד מאיתנו הוא "מעבדה" מהלכת. חבל שלפעמים הלב שלנו אטום לאמונה ואנחנו לא מאמינים איזו עוצמה וכוח יש לכל אחד מאיתנו. אילו יהודי היה יודע כמה השם אוהב אותו, היה שמח ורוקד מאה עשרים שנה.
מחשבה - אותיות בשמחה. אם נחשוב את זה, נהיה בשמחה תמיד.
הרב גלינסקי זצ"ל סיפר על זוג כפריים רוכלים, שהיו הולכים פעם בשנה ליריד הגדול לקנות סחורה. במשך כל שנה סבבו בכל כפרי האיזור ומכרו את מרכולתם. הם היו מתפרנסים בדוחק וחוסכים ליריד של שנה הבאה. בשנה אחת הכפריה הלכה בפעם הראשונה לבדה לקנות את הסחורה. היריד סחרר אותה, כמה סחורה, הרוכלים מכריזים בקול, הכל ססגוני, צוהל ורועש.
היא לא ידעה במה לבחור. כשהיא כבר מצאהסחורה מתאימה, היא באה לשלם ולחרדתה גילתה כי הארנק שלה נעלם, הארנק התפוח עם כל הכסף. כמעט נעצר לה הדופק בלב.
לפתע, היא שומעת קולות של שמחה מהעבר השני של היריד: "יש! מצאתי ארנק! וואו, איזה סכום של כסף!"
היא שמחה, הודתה לשם על המציאה המהירה וניגשה לאדם המרקד עם ארנקה, אך הלה בכלל לא התייחס, שרוי בשמחתו על המציאה. היא הרימה את קולה וצעקה לסוחר: "זה הארנק שלי! החזר לי אותו". הוא חייך ואמר לה: "גברת, למדנו ב'אלו מציאות' כי מי שמוצא משהו ברשות הרבים לא צריך להחזיר".
היא לקחה אותו לדין תורה והוא חזר על הדברים באוזני הדיין. השיב לו הדיין: "טעות בידך, כי פטור מלהחזיר זה רק כאשר הבעלים התייאשו מהאבדה. האישה הזו היא שליחה של בעלה, הוא לא יודע על זה ולכן בטוח שלא התייאש, והיא – עיניך הרואות - ממש לא התייאשה, אז אנא השב לה את ארנקה".
גם בתוכנו יש זוג כפריים. אנחנו חוסכים וחוסכים בשביל היריד של החיים שלנו. בכל פעם שאנחנו מאבדים את הפנימיות, את שמחת החיים ומישהו אחר מרוויח מזה, זה כמו לאבד את הארנק. אז אם נתייאש, זה באמת יהיה אבוד. אבל אם לא נתייאש ולא נוותר על נקודת השמחה, על ההתחברות שלנו לבורא עולם, למרות החושך מסביב, נצליח לקנות את הסחורה המובחרת שרצינו, כמו שכתוב "הרפו ודעו כי אני השם". נשחרר את הכל ונזכור כי יש מי שמסובב את כל הסיבות ואין יאוש בעולם כלל. הרפו והרבו בשמחה.
התחברות - כלים מעשיים של אמונה לחיים
סדנאות ומפגשי יעוץ אישיים בכל תחומי החיים
