נתחיל עם מבחן קצר, אבל היו כנים עם עצמכם: כשאתם מתאכזבים מהילדים שלכם, או כשאתם מרגישים שלא הצלחתם לחנך אותם מספיק טוב, האם אתם מצליחים לראות את ההשגחה? האם אתם מאמינים באמת שהשתדלתם לעשות את כל מה שצריך והכל בידי שמיים?
שאלה שניה: האם הידיעה שהכל קצוב מראש השנה עד ראש השנה חוץ משבתות וימים טובים, מקלה עליכם ואתם נותנים מעשרות? האם אתם מוציאים הוצאות שבת ביד רחבה?
אולי אלו שאלות קשות, אז חשבו איך אתם מרגישים כאשר חוסמים לכם את החניה או מסתירים לכם את הנוף, האם אתם מחפשים את מי להאשים או שאתם יודעים שזה רצון הבורא?
תשובות לכל השאלות האלו נמצאות בפרשת בא. ראשי תיבות של "בטחון אמונה". זו פרשה שממנה אנחנו מקבלים כוח למשימה המרכזית של החיים שלנו "וידעתם כי אני ה'" לדעת את השם בכל מציאות. המצוות שנתנו לנו בפרשה הזו משרישות בעומק הנשמה שלנו את יציאת מצרים, מחברות אותנו לנקודה הפנימית הזו, לבחירה חופשית אמיתית.
חופשית מכל המיצרים, מכל הסיבות ה'טבעיות' שיש בעולם הזה. מהפך ממצב של ירידה ושכחה למצב של עליה והתקרבות. ההבנה שיש השגחה פרטית, שלא נתפתה להכבדת הלב ולא נראה רק את הטבע. בעצם, הטבע כולו הוא בהשגחה פרטית. אם נלמד מהטעות של פרעה, אזי נבין את זה כי לפעמים גם הלב שלנו כבד, כאילו יש בתוכו איזה פרעה קטנצ'יק.
לב שלא מכוון לראות את הנולד, אינו רוצה להשתנות ורוצה את המוכר והנוח. כך גם פרעה מלך מצרים אמר על עצמו "לי יאורי ואני עשיתיני", החליט שהוא ברא הכל והיה מוכן בשביל לשכנע את המצרים בכך, להתאפק ולא להתפנות עשרים וארבע שעות ביממה (!). הכל בגלל הדמיונות שלו. לפעמים גם לנו יש איזו בת קול שגורמת לנו לחשוב "אני עשיתי", "אני למדתי", "אני חיפשתי עבודה", "אני 'בראתי' את המציאות".
זהו אותו פרעה קטנצ'יק שמרים ראשו ואומר "אני יודע הכי טוב, אני לא חייב כלום לאף אחד" או "תוכיחו לי שיש בורא לעולם, שיגיד לי מה לעשות". ראינו כשהלב היה כבד, כמה מכות באו עליו כי לא התחבר לבחירה חופשית. אנחנו יודעים שזה אפשרי כי העיקר הוא הלב- "רחמנא ליבא בעי". לכן, בכל דבר שחסר לנו, נמליך את הקב"ה על המציאות. גם על אי הסדר בבית, על ההתמודדויות עם הילדים (ועם הבעל), במקום לקחת אותן ללב, ניקח ללב את הקב"ה ונסיר מעלינו את רגשות האשמה ותחושות היאוש. לא נהיה כעבדי פרעה.
"עם תועי לבב הם והם לא ידעו דרכיי", לב זה המרכז, אנחנו צריכים לעבוד על הלב כי אנחנו רואים מה קורה כשהקב"ה חלילה מכביד את הלב, בעצם לאט לאט נלקחת הבחירה החופשית. במקום זה נתחבר לכוחות של טוב ושל אור; של הצלחה ושל תקווה, אלו הם הכוחות של בני ישראל שזכו שהיה להם אור במושבותם.
אם לבו של פרעה לא היה כבד, היה מפסיק להתעקש. היה יכול לזכות לבחור, לשנות את המחשבה. ככה כל אחד מאיתנו, יכול לפעול ולקבל חיים חדשים, איכות חיים אמיתית, קיום מצוות. אבל פרעה היה בן אדם שכלי, קר, מוסרי, מכובד ומלומד. הוא התגורר בארמון, עם יועציו וחרטומיו, עם המון כבוד.
ה"כבוד" הזה מתקשר לאנקדוטה על גבאי של בית כנסת בחו''ל שהיה בחור מאד מוצלח וכל יום בין מנחה לערבית היה נותן דפיקה על השולחן, נותן דרשה והקשיבו לו. המוטו שהיה חוזר עליו כל הזמן היה "אצלנו בקהילה הבעל אומר את המילה האחרונה בבית. רבותיי, אתם צריכים לשמור על הזכויות שלכם".
הוא סיפר תמיד כי מי שאשתו שולטת עליו החיים שלו אינם חיים. כך שינן מדי יום ביומו לחברי הקהילה. יום אחד הגיע אדם חדש לקהילה הוא שמע את הדברים האלו ונכנסה לו שמחה בלב. הוא שב הביתה ואמר לאשתו, "את שומעת, אשתי, הבעל תמיד צריך להגיד את המילה האחרונה, ככה זה בקהילה כאן". האישה התפלאה, "אני תמיד מכבדת אותך, מה עכשיו?" והוא סיפר לה על הגבאי החדש ודרשותיו הקבועות בנושא.
אותו חבר קהילה חדש פסע פעם ברחוב ושמע צעקות מאחד הבתים, צעקות נוראיות. הוא מתקרב, הדלת סגורה ונעולה ואף אחד לא שומע את דפיקותיו. הוא מביט מהחלון ונדהם מהמחזה שנגלה לעיניו.
אותו הגבאי של בית הכנסת יושב כפוף מתחת לשולחן בסלון, אשתו לידו עם מטאטא וצועקת: "צא מהבית, אני לא רוצה לראות אותך, נמאס לי!" והגבאי צועק לה בקול ענות חלושה": "סליחה, סליחה, פה בבית הזה הבעל אומר את המילה האחרונה. הבנת? מפה אני לא זז". חבר הקהילה לא ידע אם לצחוק או לבכות, כשהוא שמע את הגבאי ממשיך ואומר "מתחת לשולחן הזה אני לא זז, אני הקובע כאן!".
כך היה פרעה מלך מצרים, חוטף עם מקל- דם, צפרדע, כינים, ערוב. מבקשים ממנו "שלח את עמי", פשוט שחרר אותם. אבל הוא יושב מתחת לשולחן, ואומר "מכאן אני לא זז. מכאן אני לא זז". וחוטף עוד, עד הסוף הידוע. המכות שפרעה קיבל היו בעצם מתנה גדולה, הרי אחרי כל המכות ואחרי יציאת מצרים וקריעת ים סוף, הוא ברח ונהיה מלך בנינוה. שם כאשר השם בא אליו, הוא קם מיד מכיסאו. אז הרווח העצום שלו היה לגלות, אחרי הדרך הארוכה, שיש בורא לעולם. הוא זכה לראות את התמונה הרחבה.
בחזרה אלינו, כשאנחנו מכבידים את לבנו, גם אנחנו חושבים שאנחנו יודעים הכל, אבל רק כשנקל על הלב, נזכה להתחבר לאמת העוצמתית הזו.
לפעמים, זה קורה רק בדרך של "מכות" בחיים. ואם לא מתבוננים ומבינים שהן רק כדי להזכיר לנו שיש כאן מישהו מלמעלה שאומר לנו מה לעשות, זה הולך ומחמיר. כי המטרה היא שנבחר להתחבר אליו.
לסיום, ידיעה אופטימית שפורסמה השבוע, על שליט שלבו לא כבד. השבוע התבשרנו כי נשיא ברזיל הנכנס העביר חוק המאפשר לסטודנטים יהודים להיעדר מהלימודים בשבתות ובחגי ישראל. כך אחרי שנים של התמודדויות הגיע ה"אור למושבותם" גם לתלמידים היהודים של ברזיל.
מדהים במיוחד המשפט שאמר הנשיא הנכנס: "נשים את ברזיל מעל הכל ואת אלוקים מעל כולם". אנחנו יודעים שלפני הגאולה פתאום היה את האור הזה, כמו אור הנרות שבקע מבתים רבים השבוע, שזכו לשבת סביב שולחן השבת בלב שמח ובעונג אמיתי, מתוך בחירה חופשית והתחברות אמיתית.
