השבוע פורסם, כי הולכי רגל בהונג קונג נדהמו לראות מחזה לא שגרתי ברחובות העיר, כאשר גשם של שטרות כסף ירד עליהם מ"השמיים". האמת, בימים של העלאת מחירים והפגנות אפודים צהובים נגד יוקר המחיה, היה מתאים לנו כאן אם מישהו היה זורק קצת כסף מהשמיים. המשטרה המקומית פחות התלהבה מההמולה שנוצרה ועצרה את הצעיר שעמד על הגג של אחד הבניינים וזרק שטרות של 100 דולר הונג קונג, על העוברים והשבים. דמיינו לעצמכם, מישהו שיש לו כל כך הרבה כסף שהוא פשוט משפיע לאחרים את הכסף, גם בצורה כזו שהיא לא הכי נכונה.
סיקור אחר השבוע תיאר סגירת מעגל מרגשת עם עולי תימן שכבר הפכו מזמן לישראלים. בעקבות העדויות שהושמעו בשבועות האחרונים בוועדה המיוחדת על פרשת היעלמותם של ילדי תימן והבלקן ועל הרכוש וכתבי יד שנעלמו להם עם עלייתם ארצה, ארחה הנהלת הספרייה הלאומית את יו"ר הוועדה חבר הכנסת קורן וצוות הוועדה, והציגה בפניהם את אוסף הספרים וכתבי היד שהופרדו בשנת 1951 מעולי תימן, שהוצאו לארץ והועברו בזמן אחר באנייה לנמל אילת. הנוכחים התרגשו מאוד לראות ולמשש סידורים בני מאה שנה ומעלה שנכתבו על ידי אבות האומה מבני תימן. כתבי היד כוללים כתובות, שירים, חיבורים תורניים. הוחלט כי כתבי היד יוחזרו לצאצאי העולים התימניים.
בוחן פתע לסטודנט
אז מה מרגש יותר? הכסף שזרקו מהגג או התורה הקדושה? מספרים על ראש ישיבת אש התורה, הרב ויינברג זצ"ל שהגיע לנמל התעופה בן גוריון, וראה מרחוק סטודנט עם מזוודה גדולה ותיק על הגב, מתקדם לכיוון היציאה לשער של הטיסה לארה"ב. פונה אליו הרב ויינברג ואומר לו, "שלום לך, אני רואה שאתה בחור מוצלח, חכם ומוכשר, אני רוצה להציע לך לבוא אלינו לישיבה ללמוד איך לחיות בשמחה". הבחור משיב לו, "שמחה זה ממש דבר חשוב, אבל עכשיו זה לא הזמן המתאים לי. כבוד הרב, אני בדרך לארה"ב, אני מתחיל ללמוד ביום ראשון הקרוב באוניברסיטה, אני מחכה לזה הרבה זמן, נרשמתי והתכוננתי". שואל אותו הרב ויינברג, "תגיד, מה יותר חשוב לך בחיים- כסף או שמחה?" הבחור אומר "בטח שמחה, כבוד הרב". הרב ויינברג מחייך וממשיך "קלטתי שאתה חכם ידעתי שתבחר בתשובה נכונה. שמחה זה הרבה יותר חשוב מכסף. עכשיו תגיד לי, למה אתה רוצה לטוס לארה"ב?" והבחור שוב מספר "אני מתחיל את הסמסטר ביום ראשון הקרוב". הרב המשיך וניסה בעוד דרכים לשאול ולהבין, אם שמחה יותר חשובה, למה כל כך חשוב ללמוד מקצוע, בוא לישיבה ותלמד איך להיות בשמחה. הבחור מסביר לו על חשיבות תואר ראשון, תואר שני וכו' שהם יאפשרו לו להתפרנס בכבוד. אחרי כמה דקות של שיחה, הרב אומר לו שוב, אני מציע לך מראש לחסוך את כל התהליכים וללמוד לחיות בשמחה, פשוט תשלח לאוניברסיטה פקס שאתה דוחה את הלימודים ותתחיל בסמסטר הבא.
הבחור מנסה מכיוון אחר ומספר לרב, "סבתא שלי גרה בניו יורק, במוצ"ש הקרובה יש לה יום הולדת ואני חייב להיות שם". הרב מציע לו לשלוח זר פרחים ענק לסבתא. ואז הבחור אומר, "יש לי כבר כרטיס טיסה ששילמתי עליו במיטב כספי" והרב מרגיע אותו "אפשר לדחות את מועד הטיסה בעלות קטנה, אל דאגה, אני אשלם מה שיידרש". הבחור מתנצל ואומר "אני אבוא אליכם בפעם אחרת, כעת זה יותר מדי בשבילי, הלימודים, הסבתא, הכרטיס והסמסטר שמתחיל ביום ראשון".
הכסף נכנס לתמונה
הרב אומר לו "טוב, הבנתי אותך, זאת ההחלטה שלך, אני מאחל לך טיסה נעימה ובהצלחה. אגב, שכחתי לומר לך שממשלת ארה"ב נותנת מלגה מיוחדת לכל מי שמשתתף אצלנו בקורס השמחה, והוא מקבל סך של עשרת אלפים דולר! עבור שנת לימודים אחת. הסטודנט מתקרב אל הרב ושואל "עשרת אלפים דולר?" הרב מציג לו את האישור של ממשלת ארצות הברית על המילגה לתלמידי אש התורה והבחור פתאום משנה את דעתו ברגע "כבוד הרב אני בא ללמוד אצלך!"
הרב תהה "פתאום כשהכסף נכנס לתמונה, כבר אין סמסטר, אין יום הולדת לסבתא ואין שום מחסומים. איך זה יכול להיות? הרי בתחילת השיחה אמרת ששמחה יותר חשובה מכסף, אבל אז דחית את הצעתי לבוא ללמוד איך לשמוח, ורק כאשר הצעתי לך כסף הסכמת לבוא..."
יש לנו הרבה מאוד רגשות עמוקים, אבל הם מכוסים במחיצה עבה. כיסוי שהלך והתעבה מאותו החטא של אדם הראשון ועד ימינו. לכן כאשר נשאל מישהו "שמחה או כסף?" השליפה הראשונה תהיה שמחה, אבל זו תשובה שנשלפה מהשכל. את הרגש יותר קשה לפענח, כי הוא מכוסה וטמון בתוכנו. לכן בפועל, כשיציעו לנו ללמוד שמחה, או אמונה, נמצא כל מיני תירוצים למה לא. עכשיו אני עייפה, אין לי כוח, יש לי משימות בבית ועוד תירוצים שונים של כובד ועצלנות. אז נכון שאנחנו בעידן שמציף אותנו מידע, ואנחנו יודעים בשכל המון דברים, אבל הרגש בסוף מנצח. את הרגש שלנו קל להניע עם כסף. כמו הסטודנט ששומע שיש מלגה של עשרת אלפים דולר – ומיד משתכנע. מתוך שלא לשמה יבוא לשמה. כי אחרי שהרגש התעורר יוכל להציב את המטרה ואז השכל יוכל להנהיג אותו.
אפשר לעשות מכאן היקש לחינוך ילדים. הרבה פעמים שואלים אותי, מה לעשות עם ילד שלא רוצה לבוא לבית הכנסת. האבא או האימא חוששים כבר, 'מה יצא מהילד הזה?', הוא לא מתפלל, לא פותח ספר תהלים, מה יהיה איתו כשיגדל? אני תמיד אומרת שאי אפשר לקחת ילד בכוח לבית כנסת, בוודאי שאין דרך להכריח ילד או בחור להתפלל. גם כאשר הם יודעים בשכל שהם רוצים לעשות זאת, יש להם לפעמים מחסום. אז מה עושים כדי לגלות את הרגש שקבור עמוק בתוך הטבע שלנו. בתוך הרצונות שהם יותר נמוכים וארציים, רצונות של "כאן ועכשיו". ננסה ללמוד להיות חכמים כמו הרב ויינברג זצ"ל, נבין שאי אפשר לכפות. אי אפשר לשכנע או לגזור על אדם ללמוד להיות בשמחה. יש שפה אחת שאיתה פונים לשכל. רואים שהוא מבין ששמחה זה חשוב. אבל ללב יש שפה אחרת. כדי לשכנע את הלב, כדי להניע את ה"סטארטר" של הלב, חייבים לדבר אליו. אפשר לנסות בדרכים עקיפות. מבצעים, פרסים, או משהו מתוק שיכניס לו לאט לאט את המתיקות של הלימוד, של התפילה בבית כנסת, ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה.
זו המודעות הפנימית שלנו. גם בתוכנו היא קיימת, כאשר השכל שלנו חושב בצורה מסוימת, והרגש שלנו הולך בדיוק לכיוון ההפוך. לזכור שהרגש שלנו מכוסה. לרגש האמיתי, הפנימי יש רצונות נסתרים, שמסתתרים בחושך של העולם הזה. אם אנחנו נעשה עבודה אמיתית עם עצמנו, נפתח מודעות יהודית אמיתית, נתחבר לפנימיות האמיתית שלנו, לכוחות של הנשמה שלנו, נוכל להתעלות ולהרגיש באמת ששמחה חשובה יותר מכסף.
חשוב לזכור לחזק גם אצל הילדים שלנו, את היכולת לגלות את הטוב שבתוכם, את הערך היהודי האמיתי שהוא מעל כל התיאוריות וכל השיטות וכל הדרכים, שהן טובות, אבל הן כמו ויטמינים חיצוניים. אז נכון שיש "ויטמינים" חשובים ומחזקים את הקשר עם הילד – כמו חוגמהנה, מילה טובה, צלחת מרק ביתי חם, אשר כבודם במקומם מונח. אבל האמת היא שהכי חשוב לחנוך בהם את המקום הזה של הערך, של האחריות, של הביטחון, כדי שגם הם יעמידו עוד דורות חדשים מבורכים.
אז מה אתם מעדיפים? שמחה או כסף? כרגע זה את שניהם. כדי להרגיש גם בלב ששמחה יותר חשובה, נדרשת מאתנו עבודה.
