פנחס, שלא יכול היה לשבת מנגד קם ועשה מעשה שאילו היה מתייעץ לגבי עם מישהו, ספק אם היה מקבל לכך היתר או הסכמה ועדיין, המעשה שעשה, להרוג את זמרי ואת שתפתו לחטא, שהיה קיצוני בכל קנה מידה, דווקא הוא זכה לברכת השם כלשון הכתוב: "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
גם היום הרוחות סוערות סביב סוגיות דומות. שום דבר לא באמת השתנה. מעבר למחלוקות הציבוריות סביב "מצעד הגאווה" ונושאי מגדר ומגזר ישנה תחושה כאילו כלום לא מתחבר. הקצוות רחוקים מאי פעם והפוליטיקאים טורחים ללבות את האש בכל הזדמנות. נו, ממה הם יתפרנסו?
אם כן,
צריך לזכור, שממעשהו של פנחס נולד שלום פנימי, למרות שלא היה מדובר בפעולה מאורגנת או מערכתית. וכיוון שכך לכל אחד ואחת מאיתנו יש כוח, גם בלי אישור מגורמים מערכתיים להביא שלום.
ואיך מביאים את השלום?
על ידי מסירות נפש. ימי בין המיצרים הם ימים לא פשוטי מעיקרם אך מסתתר בהם טוב נאצל, כזה שעדיין לא רואים בעיניים אבל הוא שם, מחכה שנגלה אותו. שמורה לנו הזכות לעשות פעולות של קירוב לבבות, להרבות באהבת חינם גם בזמנים שנראים כבלתי אפשריים, במצבים שבהם כל מה שבא לך זה להרוג את השני, זו מסירות הנפש של הדור הזה. כמובן שזה לא אומר שמוותרים כמלוא הנימה על פסיק בתורה ובמצוותיה וזה גם לא עומד בסתירה.
זו המשימה העיקרית שלנו - לתקן מה שקלקלו הדורות הקודמים, סיבת הגלות היא שנאת חינם, אנו נרבה אהבת חינם ונהפוך גולה- לגאולה.
]]>
