רבים מאיתנו רצים ורצים במהלך מאה ועשרים שנות חיים כמעט מבלי להתבונן, רצים ורצים למען הקריירה ללא בדיקה האם המקום משתלם לנו, האם אין אנו משקיעים בו יותר מדי על חשבון היקר לנו.
לפעמים אנו הולכים ראש בראש בחינוך עם הילד, ורצים כמו באוטוסטרדה באותו כיוון מבלי לעצור שאולי אנו מאבדים את הילד בין האצבעות. וכך בכל תחום אנו משקיעים לפעמים את כל הכוחות במקומות הלא נכונים, או על חשבון דברים חשובים ויקרים, משקיעים בחוץ במקום בבית, וכך בכל דבר.
עצירה קצרה יכולה להביא אותנו להתקדמות ענק ולמנוע מאתנו לחיות את החיים בטעות, ולא נחכה חלילה לאסון, לניתוק או לבעיות רציניות. אלא נקים "ועדת חקירה" (כן זה לא שייך רק לממשלה ולצבא...) ונבדוק במה טעינו, מה טוב לשפר, והיכן כדאי לנו להשקיע כדי להתקדם בצורה נכונה והיכן לעצור כדי לא לסגת.
פרשת השבוע פרשת בלק מספרת לנו על בלעם שנסע על פי בקשת בלק למקום בו יראה את עם ישראל כדי לקללם, על אף שידע שזה נגד רצון ה'.
בדרך בנסיעה כשרָכַב על האתון והגיע למקום צר, האתון עליה רָכַב הפריעה לו שוב ושוב לרְכַב, לכיוון שבחר, אך בלעם במקום להבין את המסר שהרי אין זה דבר שבשגרה שהאתון מתנגדת לרכיבה - היכה את האתון שוב ושוב, עד שבפעם השלישית האתון פתחה את פיה ואמרה: "מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים" (במדבר כב, כח), בלעם לא מתבלבל ועונה לה: "כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ" (במדבר כב, כט). את התעללת בי! את מפריעה לי בדרך, אם היה לי חרב הייתי הורג אותך! במקום לחפש את הסיבה הוא עוד כועס על האתון ולא קולט שיש מי שמנהיג את האסון ומרמז לו משהו.
אומר רבינו בחיי: שאדם מן השורה אם היה קורה לו מקרה פלאי כזה שאתון פותחת פיה ומדברת, היה נבהל ונפחד ובודק 'מה קורה כאן'? 'מה המסר'? 'מה עלי לעשות'?, אך בלעם הרשע לא שם לב אפילו שיש כאן משהו לא רגיל, האתון לא נותנת לנסוע בצורה מוזרה – הוא מרביץ, היא מדברת – הוא עונה... כאילו זה דבר נורמלי שאתון מדברת, וממשיך בדרכו לקלל את בני ישראל.
כדי לקלוט עד כמה הדבר מוזר, ננסה להיכנס למין סרט ולדמיין את עצמנו צועדות באמצע שופינג ברחוב הומה אדם, ולפתע נראה חמור מתחיל לדבר, איזו מהומה הייתה מתחוללת! ההלם והפחד תוקף את כולם, וכל אחד מגיב בדרך משלו, חלקם מתעלפים, חלקם בורחים כאילו והאתון תבלע אותם חיים, חלקם מתבוננים בעיניים קרועות ומנסים לבדוק האם לא הטמינו נגן בתוך פיו של החמור, ואלה שמצליחים לנתק את הרגש מתעדים את הרגע בהסרטות שהיו רצות בוואטסאפ בכל העולם.
והוא בלעם בשיא האדישות מסביר לאתון שהוא היכה אותה כי היא מפריעה לו, כל בר דעת כשקורים לו מקרים יוצאי דופן אמור להתעורר, לעצור ולעשות 'חושבים', כמובן שאינני מתכוונת שאם מצאת נייר בתוך הכיס תתחילי לחקור ולחפור מתי ואיך זה הגיע לשם... כוונתי לדברים שקורים לכל אחד במהלך חייו בשלב מסוים ואמורים לגרום לאדם רציני לעצור, לחשוב ולפעמים לשנות ולחשב מסלול מחדש.
ואומר החפץ חיים שבפרשת השבוע - בכל הענין והנושא של בלעם עד הענין הבא אין פרשה פתוחה וסגורה – שזה עצירה בקריאת התורה, מין עצירה של התבוננות בין פרשה לפרשה להתבונן –ומדוע? כי אכן זו היתה דרכו של בלעם –לא להתבונן! וממילא גם לא לעצור ולהתקדם בתובנות בהפקת לקחים כתוצאה מהעצירה!
וכמובן שאף אחת מאיתנו לא מעוניינת להיות מתלמידיו של בלעם, באותו נושא אומר המגיד מקוז'ניץ במתק ופקחות לשונו:
מהי טומאת שרצים? טומאת שֶרצים, זה שרצים ורצים בלי לחשוב כמה אנשים רצים ורצים ולא עוצרים להתבונן, וכך עוברים כל החיים בלי מחשבה, עם מחירים כבדים בזוגיות, בריאות, חינוך ובכל תחום.
כמה נחמד ומרענן לעצור בתחנת דלק לאחר שעת נסיעה כשלפנינו שעת נסיעה נוספת! גם אם לא הגענו לשום מסקנה, אלא הבנו שהכול בסדר, גם זו התקדמות לדעת שאת בדרך הנכונה. ואם הסקת מסקנות בוודאי את חשה שהיה כדאי לעצור.
אז התחלת בעצירה?
ההתקדמות תגיע ותגיע..
בהצלחה.
