האשמה עצמית עלולה להפוך בקלות לבושה מוגזמת ולתחושת השפלה. רגשות אשמה, מהסוג שדרוש כדי לסלול את הדרך לשיפור אישי, הופכים לעתים קרובות להרבה יותר מזה. הם שולטים ברגשותינו. אנחנו מענישים את עצמנו בדרכים שעלולות לקלקל ולפגוע בדימוי העצמי שלנו. מחליפים בין שלמות לבין היטהרות. ולכאורה זה לא העניין האמיתי של יום כיפור.
רבי ישראל מסלנט, שאל פעם שאלה פשוטה, למה הקב"ה בחר לקבוע את יום כיפור אחרי ראש השנה? יום כיפור הוא יום של כפרה ומחילה; ראש השנה מציין את מלכות האלוקים על העולם כולו, ואת התפקיד הייחודי שאנחנו, עמו הנבחר, מקימים ביום יום האם לא היה הרבה יותר הגיוני להכניס את החג המרומם הזה אחרי שעברנו את תהליך הזיקוק הרוחני של יום כיפור? למעשה זה בדיוק להפך, אנחנו לא צריכים להיות לגמרי מטוהרים כדי להשיג את המעמד הרם של שייכות לצבאות השמים. אנחנו מגיעים למעמד המקודש הזה רק מתוך היותנו מה שאנחנו - כן, עם כל הפגמים, הליקויים והחולשות. זה נקרא להיות בן אדם. אבל האם איננו צריכים, לכל הפחות, לנסות להביא את עצמנו לשלמות רבה ככל האפשר? כמובן.
זה בדיוק מה שמביא אותנו לרמות גבוהות יותר ויותר של חסד, הבנה וקדושה. כאשר השלמות הופכת להיות המטרה היחידה המתקבלת על דעתנו, וכאשר חוסר ההצלחה להגיע אליה יוצר אצלנו תחושות כישלון מזיקות, האשמה עצמית הרסנית ודכדוך אין ספק שהרחקנו לכת. החיים, כמו שאמרו לכולנו כל כך הרבה פעמים, הם אכן דרך ארוכה כשאנחנו רוצים לטוס במטוס, כל אחד מאיתנו עובר קודם בדיקות ביטחוניות אינטנסיביות. ככל שאנו מתקדמים לאורך אמצעי האבטחה של שדה התעופה, אנו מתקרבים יותר ויותר לרגע הגדול, הרגע שבו נצטרך להתייצב, פנים אל פנים, מול מכונת השיקוף המאיימת אך הכרחית, ועמה גלאי המתכות. מבקשים מאיתנו להניח כל מה שיש לנו על המסוע, כדי שכל פריט ופריט יוכל להיבדק בזהירות. אנחנו יודעים שאנחנו נכנסים למקום חשוב, משום שלעתים קרובות מצווים עלינו אפילו לחלוץ את נעלינו.
אנחנו צועדים בטור עורפי דרך המכונה, מקווים – אולי מתפללים – שהצפצוף הנורא לא יישמע, ולא יאותת שנבחרנו לבחינה מדוקדקת עוד יותר. אבל גם אם הצפצוף נשמע, זה עדיין לא אומר שלא נזכה לעלות על המטוס. פשוט יבקשו מאיתנו להוריד מעלינו עוד משהוא , או להסביר מדוע אנחנו צריכים לשאת עמנו משהו. כן, אפילו אם אנחנו לא מושלמים, עדיין נוכל לקבל אישור לעלות על המטוס.
זה בעצם הסיפור של יום כיפור. אנחנו חוזרים בתשובה ולבסוף מגיעים ליום הגדול, שבו אנחנו מוכרחים לעמוד פנים אל פנים מול הקב"ה. כל מה שעשינו נבחן בקפידה ונאמד. את הנעליים השארנו בבית. אנחנו עוצמים את עינינו ומתפללים שהאזעקה המפחידה תישאר דוממת ונזכה באישור הנחשק לשנה נוספת. ואז, כפי שאנחנו אומרים בתפילותינו, עוברים כל בני האדם לפני האלוקים אחד אחד, כמו נוסעים שעוברים בסך מול גלאי המתכות. כמו כבשים הצועדות זו אחר זו בטור לפני הרועה, אנחנו עוברים תחת מקלו, עוצרים את נשימתנו, ממתינים לגזירתו. אנחנו עוצמים את עינינו ומתפללים מתחננים שהאזעקה המפחידה תישאר דוממת ונזכה באישור הנחשק לשנה נוספת.
נזכור שאנחנו לא נקיים מכל רבב בכדי לזכות באישור מידי – אף אחד לא. אולי ידרשו מאיתנו להשאיר מאחורינו עבירות וחסרונות מסוימים, או להסביר מדוע לא הצלחנו לממש את הפוטנציאל שלנו בשנה הזאת. אלה שאלות חשובות - שאלות שאנחנו אמורים לשאול את עצמנו.
הקדוש ברוך הוא מבין אותנו, הוא מכיר את כוונותינו, ויודע מהן העמדות הפנים. הוא שופט את רמת הכנות שלנו, ולוקח בחשבון את ההתמודדויות שאנו עוברים. כל מה שהוא רוצה באמת, זה שנשתדל – ככל יכולתנו, בכנות ומכל הלב. וזה לקחת אחריות. כן, יום כיפור הוא יום של הכאה על הלב, דמעות, וחרטה שאין כמותה. כל זה מקבל עוצמה נפלאה כאשר אנחנו שומרים על מודעות מלאה לאהבתו חסרת התנאים של הקב"ה לבניו. ולדעת להודות גם שאין אנו מבינים.
גמר חתימה טובה!
]]>
