אלא שהפעם נכתב אחרת, חשבונות שמים מי יבין?! עקבותיו של אמיר נעלמו, הקשר עימו אבד. חיפושים מטעם חבריו אשר שהו עימו באומן העלו חרס. המדיה רעשה מתחנוניה קורעי הלב של אשתו: "בואו לעזרתי, חיי אינם חיים בלעדיו, עשו כל שביכולתכם על מנת למוצאו".
משלחת מטעם ארגון זק"א יצאה לדרך, "לא מפקירים אח" היתה כותרת יעד שליחותם. עיכובי פרוצדורות, מכשולי מבוכי ארץ זרה, לא עיכבו בעד דם הרצון שזרם בעורקם של משלחת אנשי זק"א להפוך כל אבן וכל פיסת אדמה בכדי למצוא את אמיר.
כל דקה היתה קריטית וחשובה, אף פיקוח נפש דוחה שבת, זו ההוראה שהתקבלה. קולו של החזן עדיין מהדהד בעור תופי אוזנינו, "מי יחיה, ומי ימות...מי במים..." אך מחוגי השעון בחרו אחרת. הזמן עצר מלכת.
אמיר נמצא כשבגדי השבת על גופתו ללא נעלים לרגליו. צף באגם באומן, ככל הנראה התבודד כמנהג חסידים על שפת האגם וטבל את רגליו במי המעין אלא שאז, קרה הדבר ממנו חששו, התקף אפילפסי תקף את אמיר, הוא נפל למים וטבע.
כמה אירוני ועצוב, לחשוב שאך לפני כמה ימים עברנו כבני מרון לפני בית דין של מעלה, וכי טרם יבש הדיו מהכתיבה בספר ומיד פסק הדין קיבל תוקף של "מי במים". אחינו בית ישראל ה"חרדים" זה לזה, הנתונים בצרה (ואף בעיתות שמחה), התגלו אף הפעם באחדותם.
למרות תחנוניה קורעי הלב של אשתו שתחי' של אמיר ז"ל לא נראתה בשטח המעשי שום הבעת אכפתיות לחפשו מטעם ממסד מדינת ישראל, המשלחת היחידה שיצאה היתה מטעם ארגון זק"א באופן פרטי. אז נכון שהביטוח לא ביטח, נכון שלא ניתן לקחת אחריות על כל יוצאי המדינה הנוסעים לטייל בטראקים ברחבי העולם תוך לקיחת סיכוני דרכים וכדומה. אבל מאידך גיסא, כשזה מגיע לאופציית יחצנות מדינה בעיני העולם, יטרחו לשלוח סיוע אף לאומות העולם.
יהודי לא עוזב יהודי, היכן דגל הרחמנות שאמור להתנוסס כסמל (מדינת) העם היהודי? האם סמל הרחמים אמור לבוא לידי בטוי רק כשמדובר בשחרור אסיר בטחוני השובת רעב?
לא "אשמנו", אך אולי קצת "בגדנו".
]]>
