רגע לפני: על מה אנחנו מתאבלים בעצם?

ושוב ניסה: האם משום שלא היו לו מזונות כדי צרכו? ניחם ואמר לו רבי יוחנן שהרי לא כל אחד זוכה לב' שולחנות, אך ר"א שלל גם את סיבה זו. האם משום צער בגידול הבנים? ניסה שוב רבי יוחנן, הלא אני עצמי שכלתי עשרה בנים והתנחמתי?.. וגם על כך ענה ר"א בשלילה.

לבסוף ענה לו ר"א תשובה מפתיעה ומתמיהה עד מאוד: "אני בוכה כל היופי שלך שיבלה בעפר". ואילו על כך לא ענה לו רבי יוחנן בשום דברי ניחומים אלא מיד נענה ואמר לו: "על כך ודאי שצריך לבכות", ובכו שניהם.

מובן שר"א ור"י לא בכו על יופי שטחי וחיצוני, בטח לא בהשוואה לדברים אחרים ומהותיים הרבה יותר להם כן הצליחו למצוא נחמה. מה אם כן פשר הסיפור התמוה?

המהרש"א מבאר את פשר הסיפור עפ"י דברי רבי יוחנן במקום אחר שם הוא הכריז כי "אני נותרתי מהיפים שבירושלים". היופי של ר' יוחנן היה ביטוי וסמל שווה ליופי של ירושלים. יופי פנימי של גילוי שכינה. צערו של רבי אליעזר לא היה צער פרטי אלא צער על הדורות הבאים שיאבדו את המושג הקלוש והאחרון ליופי אמיתי ולעולם לא ידעו עוד מהי קדושתה ויופייה המיוחד של ירושלים שנטלה תשעה קבין מתוך עשרה. לא יופי חיצוני אלא יופי פנימי, אמיתי. יופי של קדושה, איחוד של ריחות ואנשים שעולים לרגל, ריח קטורת ברחובות, תמידין כסדרם שמכפרים על עוונות הכלל וכו'. ובקיצור: כל מה שהיום אין.

ואמנם, בכייתנו הנצרכת היום מתוך אבילות על החורבן היא איננה על המקדש שהיה אז, אליה גם כך קשה לנו להתחבר כל כך. אלא על בית המקדש שאיננו היום. על החיסרון שנוצר לנו מהעדרו. על כך שאין לנו אפי' מושגים להבין בגודל החיסרון והאבידה שעלינו להתאבל עליה. על הניוון וחוסר התחושה המשווע שאליו התרגלנו במציאות הנוכחית הקיימת מבלי להבין מה אנו מפסידים. למעשה, מבואר שכל הצרות שלנו היום מקורם בחסרון בית המקדש. אם המקדש היה שום צרה לא הייתה מתרחשת כיום. עד כדי כך.

כדי להבין איך ולמה לא היו מתרחשות לנו כל הצרות אילו היה בית המקדש עדיין קיים, צריך להעמיק ולחקור קצת מסיפורי אותה תקופה, שמלמדים אותנו מושגים חדשים ובלתי נתפסים בעליל על החיים בירושלים:

א. מבחינה דמוגראפית:

גודלה של ירושלים לא נתפס, כמות האנשים שהיו בה עצום ורב כמאמר הגמרא שבכל כ"ד רחובות היו כ"ד מבואות וכו'.

ב. מבחינת דעה וחכמה:

הדברים המסופרים במדרשים מפליאים בכך שלמרות הכמות העצומה מבחינה מספרית, היו כל יושבי ירושלים חכמים ונבונים עד מאוד, אפי' התינוקות והעבדים הוכיחו את עליונותם בסיפורים שם על חכמי אתונה (ויוון היא זו שעוד מייצגת תמיד את ה"חכמה בגויים"), מבואר שלכל אדם שהגיע לעיר אחרת מירושלים נתנו מיד את הבמה לדבר ברבים. למרות הכמות – כל "ירושלמי" היה בדרגה גבוהה של מעביר השמועה ברבים.

ג. מבחינת ממון ועשירות:

מסופר במדרשים על אדם שהביא למכור בבת אחת כמות עצומה של תבלינים ולא מצא בערים אחרות קונה שיוכל לשלם על כמות שכזו, ובירושלים החייט הראשון שמצא לקח אותו למחסן עמוס בדינרים וקנה ממנו הכל! (עוד מובא שם שהכל התחסל ברגעים ספורים וניתן בקומץ רב מחמת הכמות של אנשי ירושלים).
עוד מסופר שהעשירות שם באה לידי ביטוי בנדוניה שנתנו, שקלו את הכלה (!!) ועפ"י משקלה כך קיבל כך קיבל החתן בזהב.

ד. מבחינת סיפוק ואושר:

עם כל הכמות הגדולה של אנשי ירושלים וגודלה של העיר, מבואר במדרש שלא הייתה בעיר שום עצבות! מסופר כי בנו מחוץ לירושלים מבנה מיוחד, שכל מי שעלה רק בליבו לחשוב מחשבה שתביא אותו לעצבות – "גלה" לשם! בעיר עצמה, כך עולה מהדברים, הסתובבו כולם מאושרים! לא בעיות בשלום בית! לא סכסוכי משפחות! לא מריבות שכנים! וכו' וכו'.

ה. חוויות של אושר וסיפוק פנימי גם היו מנת חלקם ולכן לא היו להם צרות

מפני מה באות צרות? מחמת החטאים שהאדם עושה. כדי לעוררו לשוב או כעונש. אך בתקופת בית המקדש לא היה מושג שאדם הלך עם עבירות בידו, כי תמידים של שחר מכפרים על כל העבירות שעשה בלילה ותמידים של בין הערביים על כל עבירות שביום, ואם עשה משהו בשוגג, מיד רץ ומקריב קרבן, וריח הקטורת תמיד שם באוויר ומזכיר לאדם את מעמדו ותפקידו בעולם והשכר והעונש אם יקיים מצוות או יחטא ח"ו.

איך אפשר לא להיות מאושר מחיים כאלה? הרי זה גן עדן עלי אדמות! וכל זה היה יכול להמשיך אילו ביהמ"ק לא היה נחרב והיה קיים גם בימינו. א"כ כדי להתחבר קצת לאבל ולחורבן אנו יכולים לחשוב לא מה היה "אז" אלא מה אין לנו לדאבון ליבנו "היום" ולקבל בכך מעט טעם באבילות ימי בין המצרים הנצרכת.

אבי אברהם, מלווה רגשי רב תחומי ומעביר סדנאות לקידום והעצמה לבני נוער וקבוצות סיכון לפניות והארות: avrahamx2@gmail.com