כל מה שידוע לנו זה שהיא וילדיה נרצחו שם ולי נתנו שם שני על שמה. זה משהו שמלווה אותי כל חיי.
מדי פעם סבתי עליה השלום היתה מתחילה לבכות כשהייתה מביטה בי ואומרת כמה את דומה לה, לעלקא.
כמה קשה להיקרא על שם אישה שחוותה זוועה רק בגלל היותה יהודיה.
רק כיוון שגרה בצד הלא נכון של החיים. בכל יום השואה בית אימי מתמלא עצב דק וחוט של מלנכוליה נסוך על כולו.
הזכרונות קמים לתחייה.
השמות מאז מהדהדים בין הקירות.
אבא אמא ילדים שנגדעה ילדותם מתעוררים מחדש וקורמים צורה וגוף.
האנטישמיות כיום אינה שונה בהרבה ממה שהיה אז. היא פושטת ולובשת צורות אין סוף.
הנחמה הגדולה שיש לנו היום זה שיש לנו מקום בו אי אפשר לרדוף אותנו לבלי שנגן על עצמנו.
שמי השני מזכיר לי שוב ושוב שמישהי נרצחה רק בגלל זהותה. היום אני גאה בשם שאומר למעשה הנה דור ההמשך.
לא הצלחתם לגדוע את הגזע.
והנה גם סיפורה של עלקא ממשיך להתקיים שנים רבות אחרי מותה ולו רק בשמי השני.
]]>
