הניסים אלו הם הניסים הכי חזקים שהיו בהיסטוריה, לשום אומה לא היו ניסים כאלו, גם אם ינסו למכור לכם עליות וירידות שווא מן השמיים של כזה או אחר או כל דיבור בסתר, נו.. כל אחד יכול להמציא מה שבא לו.
אבל כאן בסיפור הזה, רצף הניסים הבלתי נתפס, השתלשלות המאורעות, והקשר ההגיוני המחבר את כל הסיפור עצמו הישר עד לגאולה. זה לא סתם עוד סיפור, יש לו מהות אמיתית שלא ניתן לעקור אותה בשום הפרכת דת כזו או אחרת.
הישיבה סביב שולחן הסדר, אכילת המצה בהסבה והמרור הטבול בטיט כביכול, מביאים אותנו לא רק לספר את ההגדה אלא להכנס לעוצמות אחרות בדרגת הסיפור עצמו, ואת מה שאנחנו הולכים לספר לעצמנו.
אם רק נתבונן לרגע ונתנתק בליל הסדר מכל תקופת ההכנה, שאמנם היא בלתי נפרדת מההגעה לרגעי השיא בהם אנחנו נכנסים למתח עצמו.
נכנס ממש לעשייה שבסיפור אכילת המצה, היא סוג של עבודה שאמורה לגרום לנו לא רק לקיים את מצוות החג, גם לחוש את התקופה הקדומה בהם העם היהודי פתאום מתעצב לעם בפני עצמו, לא סתם עם, הוא מחולל מהפך, ניסים, יציאה חפוזה ממצרים הבלתי אפשרית, וניתוק מכבלי השעבוד.
כל זאת עם חתיכת מצה ביד שהופכת לסמל היסטורי לאורך כל הדורות, ולא סתם היסטורי סמל של גאולה פרדוקסאלי במיוחד, לחם עוני שמסמל את הגאולה הגדולה .
הניגודים שנוצרו בכל התהליך יצרו מרקם מיוחד לסיפור הזה. ללמד אותנו דבר אחד, שלא משנה מה יהיה ברגע שאתה בוחר לספר לעצמך את סיפור האמונה החזק ביותר, אל תספר אותו לעצמך רק כדי לצאת ידי חובה ובעייפות החומר.
קודם תספר אותו לעצמך בצורה בה תרגיש חלק ממנו, תתחבר אל העם הזה, שדקה לפני שהפכו לעם מנצח הם חטפו מכות מהמצרים, לאומללות שהיתה בשעבוד עד כדי כך שהם פחדו להגאל, כשבוי זמן רב המפחד לצאת משיביו.
על האומץ של משה רבנו להאמין שהוא השליח ללכת ולגאול אומה שלמה ולגרום להם להאמין בו שהוא נשלח להושיעם, בלי לחשוב לרגע מה יחשבו עליו עם שלם.
על המשפחה שלו שעמדה מאחוריו, על האומץ לגשת למלך העריץ שאיים לאבד אומה שלימה, באיטיות הרסנית, לכלות אותם מהשורש ולהשמיד את בניהם. להתייצב בפניו עם הגמגום המכביד וכנגד כל הסיכויים עד להשגת המטרה, יציאת מצרים..
לעמוד מול עם ולעמוד מול הים, דקות ארוכות עד שנחשון אחד יעיז לזרוק את עצמו למים כדי להיות הראשון, כשעוד שניה המצרים הופכים את כולם לאבק.
לחצות ים שלם בפחד אימים, שבכל רגע המים יתכנסו שוב מאליהם ויקברו את כל מי שהאמין בו תחתיו.
אבל הם לא, הם חצו את הים הזה בשירה, לא הביטו לאחור שעטו אחר המנהיג שלהם ובאמונה הגיעו לחוף מבטחים.
ובדיוק בדקות האלו, הם הפכו לעם ולא סתם עם, עם הנבחר עם שחווה את סיפור יציאתו במשך שנים ומספר ומתרגש מהפרטים הקטנים שנה אחר שנה בלי לשנות שום דבר.
רק דבר אחד ניתן לשינוי הוא עוצמת הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. החיבור הפנימי שלנו לסיפור וככל שמתחברים יותר, מרגישים יותר. הסיפור הופך להיות שלנו ואנו אלו שחוצים את הים באמונה כל שנה מחדש, כאלו אנחנו, עם הנצח.
]]>
