אך בפשטות ברור הוא שאין בכך סתירה לחירות, משום ש"חירות" אינה מבטאת "חופש" אלא חירות פנימית מכח שיעבוד לרצון הקב"ה, גם כאשר בני ישראל השתעבדו ביציאתם ממצרים להקב"ה זה אפוא היה גופא חירותם, כי יש הבדל בין "עבדות" (בכפיה) ל"השתעבדות" (מרצון) להקב"ה, וא"כ להסב כמו שהקב"ה ציוה, גם כשלא נח לי כרגע – זוהי עדיין חירות.
מהי חירות מול שיעבוד נגלה?
על פניו נוצר פרדוכס בנרטיב החירות של כלל ישראל, משום שהיציאה היא מעבדות לעבדות "כי לי בני ישראל עבדים" ומיד נשתעבדנו להקב"ה, כמו"כ למתבונן מהצד נראה כי הכל מוכתב ושמירת מצוות היא "עול", גם מבחינתנו היא מוגדרת כ"עול מצוות" קיים ואמיתי, א"כ היכן החירות? (אמנם כבר בהצגת השאלה יראה למתבונן כי בדרך העבודה המעשית כבר יש ביטוי לחירות ובחירה לצורת עבודת ה' המסוימת לו, בדרך ובכלים להתחבר: דרך הרגש, השכל, חסד, תורה, שירה ועוד).
אך באמת צריך להבין כי ישנו פנים וחוץ, והחוץ מטעה. כך שמי שמשוחרר בגופו, לתאוותיו ויצריו נראה חיצונית כמשוחרר, אך באמת אין לך כבול ממנו- עבד ליצריו, למוסכמות חברתיות ולתפיסות סביבתיות שונות, לקודים התנהגותיים רבים שאינן תלויים בו עצמו- הפנימי והחצוב משורש עליון.
דווקא זה שאינו משועבד לגופו ומאוויו ומשעבד אותן, את הבחינות החיצוניות למערכת קודים מוכתבת מאלוקים החפץ בטובתו הפנימית והאישית, נותן עי"ז מקום לביטוי והחצנת החירות הפנימית שלו כאדם עם ביטוי אלוקי משל עצמו והוא החופשי האמיתי בחינת "עבד ה' הוא לבדו חופשי" כאדם המסיר את השעבוד והתלות הממכרת שלו לסמים או לטיפה המרה.
בעוד "חופש" הוא ביטוי למצב ללא כל הנהגה העשוי להביא לסכנה, כספינה ללא קברניט כלל- כדבר המשורר וכאג'נדה החילונית: "להיות עם חופשי בארצנו..", ה"חירות" היא ג"כ "דרך".
כשיש מטרת מכוון ויש קברניט מוביל לספינה זוהי חירות. חירות זה להיות משוחרר מהעצמיות שלנו, לסמוך ולהשליך יהבנו על ה"קברניט של חיינו"- הקב"ה, שינהל את הספינה בשבילנו, עפ"י מה שהוא יודע שהכי טוב עבורנו ועפ"י מה שהוא מכתיב לנו לעשות. "עבדי הזמן עבדי עבדים הם עבד ה' הוא לבדו חופשי" כמדוייק בלשון הזהב של רבי יהודה הלוי.
שעבוד להקב"ה א"כ אינו דומה בכהוא זה לעבדות לאחר, משום שהוא לטובתי האישית והאמיתית המוכתבת וידועה ביותר להקב"ה, והיא גם קורית בצורה ישירה ו"אוטומטית" (למי שלא מתמרד וכופר) כמו שבנדל"ן- ההיפך מ"נכס משועבד" הוא "נכס בן חורין" כאשר בעצם גם ככזה, הוא לא באמת "הפקר" לכולם וחופשי באמת, אלא הכוונה שהוא משועבד לי עצמי.
כך גם מי שמסיר מעצמו את השעבודים לגופו ויצריו ושאר הגורמים המעכבים וכובלים אותו מלחזור לצור מחצבתו, הופך בצורה ישירה לבן חורין לעצמו, ולחיבור הפנימי והשורשי עם אלוהיו.
כך הוא הדבר לגבי כל דבר הנובע מתוכו ומהווה נקודת חירות אישית, וביותר לנקודת השיא שלו שהיא התוה"ק - החיבור הבלעדי לאלוקיו ולכן הקב"ה ייעדה כתכלית החירות הפנימית ש"אין לך בן חורין כעוסק בתורה" ומתוך כך גם מתקיימת בו הסגוליות המובאת במשנה באבות "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ".
עוד לפני העניין הסגולי המובטח, חז"ל באו ללמדנו שרק מי שמקדיש מזמנו גם לעסוק בתורה, אז התורה מביאה אותו לכל המעלות הטובות והוא בן אדם אחר שחושב, מדבר ומתנהג אחרת. לא כמו בן אדם אחר שכבול לרצונותיו ומשועבד לתאוותיו. בן החורין האמיתי הוא מי שאינו כבול תדיר ליצר הרע שלו.
משפט הפתיחה באגרת המוסר של רבי ישראל סלנטר הוא: "האדם חופשי בדמיונו ואסור במושכלו. דמיונו מוליכו שובב בדרך לב רצונו.. אוי לדמיון, אויב הרע הזה, מידינו הוא, בכוחנו להרחיקו". רבי ישראל סלנטר, אבי תורת המוסר מזהה את הדמיון כאויב הגדול בשל החופש שהוא מציע, האפשרות לעשות ככל העולה על הלב.
גם לשונית, "חופש" הוא ניגודו של ה"מוסר", ששמו נגזר מלשון "מוסרות" (חבלים). גם הוגי ומפתחי רעיון החירות מסכימים ומבינים בנחיצותם של עקרונות יסוד הנחוצים להישרדות החברה ולתקינותה, ושעקרונות אלו רשאים להגביל במידת מה את החירות האישית, אלא שהם העדיפו לרוקן את העולם ממושג האלוקות שבו ומן המימד המצווה האחראי שלו בכדי להותיר ברחב גדול יותר לחופש.
מרחב כזה אינו אפשרי לנו כיהודים. תורתנו מכילה הוראות ברורות לכל תחומי ושלבי החיים והאדם מושבע ועומד להישמר בהן ולקיימן. היהודי הוא עבד ה' ולא חופשי לעשות כרצונו, חופש כזה הוא פרי הדמיון בלבד.
הגדרה שמקורה בכתבי ד"ר יצחק ברויאר מנסחת כי בניגוד לשיח המערבי שהוא שיח של זכויות, שפת התורה היא שיח של חובות.
אולי הגדרה זו נובעת מהסתכלות תפיסתית מערבית המקטלגת את התורה כמערכת חוקים טכנית ככל חוקה אחרת אך עכ"פ בוודאי שהתורה אינה שיח של זכויות או חובות רק כי אם של אמיתות.
ביטויים מעשיים של האמיתות שנתגלו לנו במתן תורה ובאמצעותם מלמדנו הי"ת את הדרך לכונן את חיינו עפ"י הערכים האמיתיים שבה.
החירות יכולה להתחלק לשלושה חלקים:
החלק הבסיסי הוא זה שבוודאי שלילי, זה שבו מוסרים העול והשעבודים. זה כאמור אינו חירות והדבר משול להסרת רצועתו של כלב. קומה נוספת מעל זו, היא החירות הנפשית, והיא המאפשרת את מה שמקובל לכנות מימוש והגשמה עצמית, ברובד זה מביא האדם לידי ביטוי את כוחות הנפש שלו ותכונותיו, אך אין כאן בריאה של דבר חדש כי אם קיים וטבוע.
החירות האמיתית והשלמה הינה שלב נוסף ועליון מזה, זהו השלב של בחירה חופשית. בחירה חופשית היא בחירה הנעשית מתוך רצון חופשי, וכאשר האדם בוחר בצורה כזו בטוב, הוא בורא כאן דבר חדש, שאינו נובע מן הנסיבות הקיימות כבר תחת השמש ובורא טוב שלא היה עוד בעולם.
ודאי א"כ שכל החרד לדבר הי"ת הוא "משועבד" גדול מאין כמותו. אך זוהי המטרה- "שיעבוד הגוף" ולהתגברות הטוב הפנימי שעי"ז המובילה לחירות הפנים על החוץ כאמור. מאידך זה שנראה "חופשי" ומשוחרר ללא הגבלה, מונע ע"י דחפים ורצונות שאין לך כובל מהם.
אבי אברהם, מלווה רגשי לנוער נושר וקבוצות סיכון, מעביר סדנאות לקידום והעצמה בשפת המוזיקה. לפניות והערות: avrahamx2@gmail.com
]]>
