החרדים מביאים את ההווי הישיבתי והשטיבלאי לרשת: כולם מתגודדים סביב איזה ציוצון, מנתחים אותו ומפרשנים אותו בפרשנויות המגיעות למחוזות הלא נודע, כולל לבית הממתקים של עמי ותמי.
ולמה דווקא עמי ותמי? אגדה שמתיקות ואימה משמשות בה בערבוביה, כולל בית עשוי משוקולד, מכשפה הכולאת ילדים, מאיימת להרוג אותם ולבשל את בשרם (ולחשוב שאת האגדות הללו מכירים מצייצנו מבלי שלמדו ליבה...). אבל לא במהות (אם יש כזו בכלל) של הסיפור באנו לעסוק, כי אם לשאול ממנו מטאפורה לצייצת ברשת.
הכיף והקלילות שביכולת האנושית של כל אדם, לצייץ מה שעולה לו בראש - הם הצד המתוק שבענין, אבל אז מגיעות הפרשנויות הרציניות להחריד על כל מילה וחצי, והפחד המשתק מפני השימוש שיעשו היריבים בציוץ.
גורם למצייץ לכלוא את התובנה ולנסח אותה מחדש: הקלדה מחיקה, מחיקה והקלדה, הקלדה ושוב מחיקה, מחיקה ושוב הקלדה, וחוזר חלילה.
אבל בסוף, אחרי החששות והפחדים, יאמר לשבחם של המצייצים החרדים כי הם יוצאים וידם על העליונה. כל ציוץ מועלה בטוב טעם, בעקיצה בונה, כזו שמדרבנת את הצד השני להפיק ציוץ טוב יותר.
ומה עם הפוסטים? טוב, אלו בדרגה עליונה יותר, הם נועדו למחודדים שבחבורה. תהליך יצירת הפוסט הוא אמנות ממש, ככל שהוא חזק ומפולפל יותר, רצוי עם נגיעות של הפוך על הפוך - כך יגדלו סיכוייו לשנע את שוכני הרשת ללייק, לתייג, לשתף ו"להעדביק".
השאלה הגדולה היא מה רמת ההשקעה? חשוב לזכור כי אם עבדת זמן ממושך מידי על יצירת הפוסט, זה מלמד כי הענין לא בא לך בטבעיות. יחד עם זאת, מה שקובע בסוף זה לא הזמן אלא התוכן.
כך או אחרת, השימוש בפלטפורמות אלו יכול להיות עוצמתי, בטח למי שגדל על ברכי ה'איפכא מסתברא'. עשו בהן שימוש אפקטיבי.
]]>
