הסבתא הצעירה שלקתה בשבץ מוחי, ואי אפשר לזהות את האישה הנמרצת שניהלה את הבית עשרות שנים ועכשיו זקוקה לניהול עצמי, חורבן הבית.
הרבה הרס וחורבן מסביב, והלב נשרף.
ועדיין, תשאלו את כל אלה שחווים חורבן, והם יספרו לכם שדווקא בחורבן הם מצאו את השביל, את הפנס ששולח רסיסי תקווה. כי לפעמים קיר שנחרב מגלה אוצר מתחתיו, אוצר שישנה את החיים לטובה , כי אם תסתובבי תגלו גם בניינים חדשים שנבנו על הריסות.
תקשיבו לניסים הקטנים שמתחוללים בחיי כל אחד מאיתנו. תאזינו לשיר התקווה והגאולה, כי הילד שלא נולד יוולד, והילד שערק מהבית עוד יחזור, ושידוכים קמים ונבנים בתים נאמנים בישראל. וגם ההיא שחוותה חורבן בית פרטי תגלה סימני גאולה ורק היא תגלה אותם.
אנחנו לא רוצים חורבן, רוצים גאולה, ועד שהגאולה תגיע, רסיסי התקווה יגאלו ,תשעה באב, סבתא שלי שמתגוררת היום בארה"ב אבל מגיעה מי סופר כמה פעמים בשנה לחגוג כל שמחת חתונה של נכד, נין, או ברית של בן נין, מספרת כל שנה מחדש את סיפור החורבן והתקומה שלה.
סבתא שלי, יהודית נולדה במונקטש למשפחה חסידית, היא עוד זוכרת את החמניות שגדלו בכניסה לבית, את המאפיה של ההורים, את חלות השבת שכל בני העיירה קנו מהם, את הציורים המדהימים שציירה אמא שלה הציירת שטורבל. את כל אלה היא זוכרת.
והיא בעיקר זוכרת את צום תשעה באב שלה במחנה אוושוויץ.
"היינו שם נערות יהודיות שלקחו מהן כל טיפת כבוד, נטלו מאיתנו כל סממן לצלם אנושי, המוות קם איתנו בבוקר והלך לישון איתנו בלילה, והיינו קמות שוב ומסתכלות את מי הוא לקח הפעם.
זה היה נורא, הרעב המכרסם, החורבן הגדול של חיינו. איבדנו משפחות שלימות, הגעתי לאוושוויץ עם ההורים שלי ושמונת אחי ואחיותי וזהו אני רק זוכרת מסך גדול שחור , בלוק מפחיד בזיכרון, שלאחריו קמתי לבד במחנה אוושוויץ מעולם לא שבתי לראות אותם, והכאב בקולה מספר על אחיה נוח בן השלוש שחגג חלאקה , חגיגה עצובה באמצע המלחמה שהשתוללה, עד היום היא תוהה שמא הוא חי בערבות סיביר ואינו יודע על קיומה.
הימים והלילות הפכו לעיסה עגמומית של עבודת פרך, התעללות, רעב כבד, הם נעו בין יאוש לתקווה, בין תפילה ואמונה.
וככה הגיע לו תשעה באב.
"העירו אותנו בבוקר, וקראו לנו במתק שפתיים לחזות בשולחנות ערוכים, איך אפשר לתאר בחורה שגוועת ברעב ולפניה שולחנות עם כל טוב העולם הזה. פירות עסייסים שטופים בקערות זכוכית נוצצות. מיני מאפים שהפיצו ריחות עליזים בנחיריים. לחמים תפוחים כאלה שראינו רק בחלומות הלילה שהתלו בנו. והנה הכל כאן ערוך על השולחן.
"בנות, תאכלנה, הכל עבורכן":, והחיוך הנאצי על פניהם של החיילים הגרמנים, והמפקד עיניו צוהלות,. "מותר לנו לאכול, אנחנו בחזקת פיקוח נפש", ככה היא אמרה, אחת הבנות, וגם צדקה, וכן, היינו במצב סכנה, היינו רעבות כל כך, חלשות, עייפות, מותשות, מותר לנו לאכול.
ימים, שבועות, חודשים, אכלנו קליפות של תפוחי אדמה, ואם היינו ברות מזל גם מצאנו פעם אחת עגבניה וחלקתי אותה לעשרות חתיכות קטנטנות שכולם תזכינה לטעום אותה במחנה.
הרישעות של הגרמנים קפצה קומה, הם נהנים לערוך לנו שולחנות דווקא בצום תשעה באב, הם ישבו שם ויצחקו כשיראו איך אנחנו זורקות כל סממן יהודי מאחורינו . לא ניתן להם את התענוג הזה. אנחנו נצום ובגדול.
והם צמו, עמדו שם נערות ונשים, ברזונם וברעבונם, ולא טעמו, ולא אכלו. והגרמנים ימ"ש השתוללו מזעם מי שלא אוכלת תעמוד עם הידיים למעלה כל היום. וככה הן נאלצו לעמוד תחת השמש הקופחת ביום צום תשעה באב מול הריחות שנכנסו להן לנחיריים והתפשטו למוח ולכל נים בגוף.
ורבות מהן התעלפו, צנחו אחת אחת על הרצפה, הגרמנים הסתובבו זועמים , מרביצים , צורחים, משתוללים מול חבורת נשים ובנות מזות רעב, שלא נפלו לרשת שהם פרשו.
"צמנו בגדול", סבתא שלי מחייכת והזיק הזה שלה מתפשט לה בעיניים ובכל הגוף. הזיק הזה שהחזיק אותה גם אחרי חורבן הבית הפרטי וחורבן הבית הכללי.
והזיק הזה הוא אותו זיק שנדלק כשהיא עומדת מתחת לחופה של אחד ממאות צאצאיה.
]]>
