זהו לא טור סטנדרטי על הדרך לקריירה, זהו טור שמספר את סיפורי שלי, כמו סיפורן של נשים רבות, שמצפות מעצמן להגיע רחוק: בהורות, בעבודת ה' או להבדיל בקריירה ואפילו במראה חיצוני, ועוברות מסע ארוך שבסופו הן מגלות, שלהגיע רחוק זה בעצם להגיע הכי קרוב אל עצמן!
אני השתדלתי להצטיין בכל: (להלן הרשימה;), יזמתי פרויקטים חדשים אחת לרבעון, חשבתי על העבודה גם במקלחת (עד היום, אגב), כל השכנות קראו לבית שלי "הבית הלבן" ולאו דווקא בגלל שהיה מפואר, התחלתי תואר בפסיכולוגיה – כדי להתכונן להסבה מקצועית בעוד עשור, הסעתי את הילדים לחוגים במרחק חצי שעה נסיעה מהבית, היה לי זמן איכות (מוגבל מידי) עם כל ילד, יזמתי פרויקטים בבתי הספר שלהם, התנדבתי עם נוער בסיכון (על זה אין סיכוי שאני מוותרת...) ובעיקר – דאגתי שכל דקה תהיה מנוצלת עד תום ואפילו יותר מכך.
הגעתי רחוק, אבל התרחקתי מעצמי. כולם קראו לי סופרוומן ומולטיטסקינג ועוד כל מיני מילים ארוכות וגבוהות, אבל אני נזכרתי בילדה ההיא שהלכה במושב וכתבה שירים ורכבה על חמור וקראה "האסופית" והבטיחה לעצמה שיום אחד היא תטפל ביתומים אמיתיים (וזה קרה! אבל זה כבר חומר לטור אחר...)
מצטערת לאכזב, אין טוויסט בעלילה..
יש רק עבודה פנימית ומתמשכת וצעידה בדרך חזרה לעצמי. אני עדיין מחזיקה באותו תפקיד ויש לי אותם הילדים ועוד הרבה עניינים אחרים שלא היו לי אז, אבל למדתי להקשיב לנשמה שלי.
אני נותנת הרבה יותר משקל ל"מי אני רוצה להיות" מאשר ל"מה אני רוצה להיות", בכל פעם שעולה בי מחשבה תובענית, הקול הפנימי הזה שאומר: אני מצפה מעצמי ליותר, את חייבת, את לא בסדר, למה לא עשית, היית יכולה יותר - אני עוברת למצב של חמלה, כלפי עצמי. למדתי ללמד זכות על עצמי.
אני מבינה שיש לי צורך בשליטה, שמופנה בעיקר כלפי, והפך אותי לבוסית הקשוחה של עצמי וזה ממש, אבל ממש לא מגיע לי, אז אני לומדת לחמול עלי. נראה לכם שאני מספיקה פחות? לא בהכרח. לפעמים, אבל הרבה יותר טוב לי, אני מרגישה שאני באמת מגיעה רחוק, ועוברת מסע ארוך בדרך מאתגרת מול הטבעים והמידות שלי.
אני נהנית מהאור בעיני הילדים שלי, מהיופי שלהציור שהם קשקשו על הקיר, מהדרך לעבודה עם מוסיקה ברקע, מתהליך היצירה של פרויקט חדש ובעיקר – מהשלווה, מהבהירות, משמחת החיים הפשוטים. אני פחות משועבדת לציפיות שלי מעצמי, יותר חופשיה לבחור מה נכון עבורי ומה באמת עושה לי טוב.
יצאתי לעצמאות אמיתית...
]]>
