"אין", בקולה ייאוש. "מה זה?" הרמתי חולצה כחולה. "זה?!" (קול מזועזע) "מכוער!", "וזה?" שלפתי מן המדף את חצאית הקומות הצבעונית. "אמא!!!" (קול רווי בתוכחה) "זה שיא היאכנע!", "מה סבתאי בזה?" לא הבנתי. "להפך, זה שיא האופנה היום! אפילו אני קניתי לעצמי חצאית קומות, כדי שלא להישאר מאחור".
המשפט האחרון היה מיותר לגמרי. עכשיו שכנעתי אותה לחלוטין כי יש צדק בדבריה, וכי לחשש שלה סימוכין. אפילו אמא שלה קנתה חצאית קומות. לכו תסבירו לה שאמא שלה דווקא מתעניינת במודה. "ומה זה?" ניסיתי את מזלי והצבעתי על ערימת בגדים נוספת שעמדה כתלולית בפינת החדר. "מה החולצה השחורה הזאת והחולצה הלבנה והחולצה בגווני ירוק תפוח, ו..."
"את לא מבינה, אמא, אין לי מה ללבוש!" (קול נחרץ.) 'פשוט תשתקי', אמרתי לעצמי, עם בת עשרה לא מתווכחים. "מה קורה כאן?" אבא נכנס לתמונה וסקר את ההוריקן שהפציע. "אין לה מה ללבוש", דיווחתי לו. "ומה זה? שטיח?" הוא הרים את חצאית הקומות מן הרצפה.
"זה שיא היאכנע", השבנו לו ביחד. הוא נעצר כאן והפסיק לשאול, מבין שאם הבת אומרת 'אין לי מה ללבוש', היא באמת מאמינה לעצמה. "או-קי, את צריכה בגד חדש נכון?" שאלה רטורית. יעלי שלי רק הנהנה בראשה. "אז אחרי שתרוקני את הארון שלך ותכיני שקית עם כל הבגדים שאין לך, רק אז מול מדפים ריקים בארון, אמא תצא איתך לקניות". שלחתי בו מבט אסיר תודה, מה שלא עושה אמא, עושה אבא.
דחיית גזר הדין עד העשירי לחודש הבא (מחכים למשכורת ולוויזה שתעבור). פעמיים בשנה, כך למדונו אבותינו מאז ומתמיד, קונים בגדים חדשים לחג. אז הצלחתי לדחות את גזר הדין של ההוצאות עד לאחרי פורים, קבעתי יום ותקציב ויצאנו לדרך, הבנות ואני.
"את עושה טעות חמורה", הזהירה אותי חברה טובה, "לא הולכים לקנות בגדים עם בנות, שולחים אותן עם הסבתא או הדודה, עם תקציב מוגדר, רשימה ואזהרות, ואם לא, את לא תצאי מזה.
ואני חדורת אמביציה ותקווה החלטתי לפנות את אחר הצהריים למשימה, לא לקחתי בחשבון שהייתי צריכה לפנות חודש שלם לפחות ולא לקחתי בחשבון שחייבים לסחוב שרפרף לרגליים שכואבות.
בזמני, זאת אומרת כשאני הייתי בגיל העשרה, (אמאל'ה, זה לא היה אתמול?) ההיצע היה דל בהרבה. הייתה חנות אחת בעיר שאליה נהרנו כולנו. היום? כל חנות והאמירה שלה. אבל הס מלהזכיר, הדבר האחרון שאת רוצה זה לגרום לעימות חזיתי. העלאת זיכרונות היא הדרך הקצרה למלחמה.
"וואו, אמא, זה מקסים!" נשמעה הקריאה, קריאת ההתלהבות יצאה מפיה של בת הארבע שלי. מיום שנולדה היא צובעת את הכול בוורוד, מבחינתה חצאית שחורה מבד פשוט וחסרת גזרה, היא יפה בדיוק כמו החצאית הפרחונית היוקרתית, לו רק התאמתי לה עליונית ורודה מלאת חן. אבל מה לעשות שמבחינה סטטיסטית רק אחת מאלף מגיחה לאוויר העולם עם אופי נדיר שכזה. "אני כל כך מקנאה בך", לחשה לי אם ממוטטת מקצה החנות, שעמדה והתווכחה עם בת השלוש שלה.
"זה לא הולם אותך, לא מתאים בכלל, אבל אני רוצה את זה, אבל אין את זה במידה שלך!" "אני רוצה רק את זה", הקטנה המשיכה לרקוע ברגליים ולחבק אל חיקה סרפן ענק בגוון חום מכוער. מי שואל ילדה בת שלוש לדעתה? חשבתי לעצמי בבעתה, לא מתארת כי בסוף היום אשאל את עצמי שאלות אחרות. נחש הקנאה שלה התפתל סביבי. היא רק לא ידעה כי בעוד דקות מספר יגיע הארס גם אלי.
"את שמחה, מימי?" "בטח אמא, זה בגד פשוט מקסים!" הילדה המקסימה אחזה את השקית ובה הבגד הראשון והאחרון שמדדה. קניית הבגדים לאביבה הסתיימה גם כן כעבור חמש דקות, מסיבה פשוטה. אביבה אף פעם לא מרוצה, תביאו לה בגד חסר גזרה, תביאו לה בגד בעל חן, שמלה צרה או רחבה, היא תמיד תתחרט. אז לקחתי את הבגד הראשון שמצא חן בעיני, (גם המחיר היווה שיקול אמיתי, אבל זה בינינו), וידעתי כי מסכת הקיטורים שתתחיל בעוד שעה תימשך בשבוע הקרוב, גם אם היינו סובבות חצי מהעיר והייתי משאירה חצי מהמשכורת שלי בחנות הבגדים.
"הנה, גם אביבה קיבלה בגד חדש ומהמם. תתחדשי!" לרגע קל דימיתי חיוך? בת החמש שלי הנמצאת בשלבי קנאה מתקדמים אמרה: "אני רוצה אותו הדבר כמו של אביבה". חסכתי לעצמי שעה של מדידות, הגדולה חיכתה בסבלנות, אוגרת כוח להוצאת הכוח ממני.
"בואו לכאן, תראו מה מצאתי!" עצרתי בחנות הראשונה שנקרתה בדרכי, התלהבתי מהחצאית, יותר נכון מהתווית עליה הוטבע המחיר (הנמוך!). "נו, תמדדי", ציוויתי על הבת העשרה שלי.
להפתעתי, היא צייתה לי וללא מלים מדדה. מה אומר ומה אדבר, כנראה שעדיין נותר בי טעם ואני מבינה באופנה עכשווית.
רק שהיא הבהירה לי בטון נמוך, (אסור להתחצף, זוכרים?) "אמא, אני בטוחה שיש דברים יותר יפים. אחר כך נצטער שלא המשכנו להסתובב והפסדנו אותם".
"אמא אני רוצה לקנות ב'מדאם לה מדאם', כל החברות שלי קונות שם", לכי תתווכחי עם המשפט "כל החברות שלי קונות שם". מה? כל החברות שלהן מיליונריות ורק אנחנו תפרנים? פסעתי אחריהן למדאם, רק כדי לראות שהמחירים שם מרקיעי שחקים.
"לא יודעת", עיקמתי את הפרצוף מול בגדים נחמדים, שלא מצדיקים רבע מהתשלום שנדרש עליהם. "אולי את זה?" מיהרתי לשלוף חצאית מהגלגל של השבעים אחוז הנחה. "זה עומד עלייך בול!" המוכרת שקלטה כי בנות עשרה נכנסו אל החנות שלה, לא תוותר על הטרף במהרה ורצה להחמיא. "לא, לא יודעת, זה קצת משמין אותי", מן המראה ניבטה הבת שלי במראה הגבעולי. היא בהחלט יכולה להרשות לעצמה בגד ש'משמין' אותה. למה היא לא מבינה?
נשרכתי אחריהן, העייפות החלה לתת את אותותיה, הרגלים הכואבות אותתו לי כי חוץ מהרזון שמבדיל בינינו, יש עוד כמה דברים שמחדדים את הבדלי הגיל. בחנות השביעית נדמה לי, כבר הספקתי לספור, הקטנות החלו לאבד את הסבלנות.
"אמא, אני רעבה", משכה אותי מימי. "אמא, אני צמאה!" הודיעה אביבה. גם אני רעבה, צמאה, ועייפה.
ממתי ליווי בת לקניית בגדים הופך לעינוי אמיתי? אנחנו, אני ושלוש הקטנות נאלצות להסתובב אחריה כמלווים ממורמרים.
אחרי דקות מספר של חוסר מעש, אני מחפשת בעיניים כסא, מפלט ישיבה, שם אחכה לבת שלי שתסיים את מסכת המדידות הקדחתניות והמייאשות. הקטנות מסתובבות בחנות, נוגעות במדפים המסודרים כיצירת מופת, לקול צרחותיהן של המוכרות.
אני יושבת מחוץ לתא המדידה, בתוך דקות ספורות שצף של בגדים עף החוצה. זה לא, זה לא, גם זה לא! מה כן??? שמתי לב כי ככל שפסלתי, האתגר שלה גדל וההערכה שלי בעיניה – נסקה לגבהים. אמא מבינה משהו! אז התחלתי לפסול על ימין ועל שמאל. ואולי כשנסכים סוף סוף על בגד מסוים היא תשמח ותיקח אותו בלב שלם.
"לא, זה ממש לא מחמיא לך", היא הייתה מאושרת. האושר שלה דירבן אותי לפסול עוד כעשרה פריטי לבוש שונים. ואז נזכרתי בעצה שקראתי, לאסוף את הדברים עליהם כביכול הסכמנו, להוציא מהם פריט אחד לפחות ולערוך עליו חשיבה מחודשת. שלב זה הכרחי, מכיוון שבזמן שאני מלמלת פרק תהילים לסיום טקס מדידת כל החנות, אני עלולה להסכים לפריט שלא הייתי מסכימה לו סתם.
"נו, קחי כבר בגד", אביבה רצתה כבר לקנות פיצה. יעל כבר הצליחה לפרק את כל החנות, ועדיין לא מצאה את בגד חלומותיה. "טוב, סליחה, אנחנו נאלצות לצאת בידיים ריקות", ריחמתי על המוכרת העדינה שעליה לסדר בחזרה את עשרות הפריטים, כי היא התעקשה שלא אנחנו נעשה את זה. "אני לא אוהבת כאן כלום", יעל הצליפה במוכרת ללא רחמים. "נו, זה הגיל", מלמלה המוכרת למודת הניסיון המר. עם בנות העשרה לא מתווכחים.
נכון ששיננתי לעצמי את הכללים לפני היציאה לדרך: הגדירי כללים, הציבי גבולות. הפכי את הקנייה לחוויה משותפת, אז הכול טוב ויפה ומשום מה, כל הכללים הפכו לעיסה דביקה ועצבנית, כדור בידיה של בת העשרה. "בזמן שאת מודדת בגדים, הספקתי כבר לקנות לשאר האחיות שלך", ניסיתי לשמור על קור רוח.
בחנות התרייסרית, שמעתי אותה: "אמא, מה את אומרת על זה? הסרפן פשוט מיוחד! תחשבי, רק צריך לקנות את הגרביים המתאימות ואולי נחפש ג'קט בצבע תכלת זה יתאים בול, רגע, אבל אין לי נעליים מתאימות... מה שחור? זה לא קשור לאבזם החום! טוב, אז אני לא אקח את הסרפן הזה". אני כבר לא שומעת, ערפל כבד אופף אותי. למזלי, הבכי של בת השלוש הבהיר לבת העשרה שלי, שזהו. שעון החול הולך ואוזל.
"את יודעת מה, אדבר עם סבתא ותצאי איתה לקניות", כמעט בכיתי. "טוב, אני כבר בוחרת בגד", יש לה עוד את החוצפה להתפשר. סבבנו את מרכז הקניות לפחות שלוש פעמים. הרגליים רעדו, הקטנות יבבו, וכולנו נשרכות אחר כבוד בעקבותיה של הנערה שחושבת שהיא יודעת מה היא רוצה. אולי זה היה המבט הזגוגי בעיניים שלי, שמא הפנים הנפולות של הקטנות ששתקו מרוב ייאוש, או אולי פשוט כי לאמא, קרי אני, יש טעם פלוס ניסיון, אחרת אין לי הסבר אחר למה שקרה. "אמא, אני חושבת שהחצאית ההיא שמדדתי הכי יפה עלי". "על מה את מדברת? על איזו חצאית 'ההיא' מתוך המיליונים שהסתחררו מול עיני?"
היא שלפה את החצאית הראשונה. החצאית הראשונה שראינו בתחילת מסע הקניות, זו, למי שעוד זוכר, שאני, אמא בכבודה ובעצמה, בחרה והיא התעקשה לסובב את כל העיר כדי להיות שלמה עם ההחלטה, לא להחמיץ משהו מדהים אחר. אני רק ראיתי מול העיניים בגדים ובגדים מסתחררים, ושמעתי רעשים שחזרו על עצמם: לא זה! לא זה! עדיין לא הבנתי כי תם ונשלם, היא בחרה בגד! לרגע רציתי לעמוד ולומר לה: "אמרתי לך! לו היית מקשיבה לי, היינו כולנו עכשיו אחרי ארוחת ערב טעימה, רעננות ומאושרות"
דמיינתי את בעלי מגחך ומזכיר לי את ההצעה שלו: את מכירה את המידות של כולן, אני אשמור על הילדים, צאי לקניות, מקסימום נחליף חלק מהדברים. עד היום השיטה הזאת עבדה, למה לשנות גרסא מנצחת? (אוי, כמה שהוא צודק!)
יכולתי גם לראות את היד של חברתי מנפנפת לעומתי: 'את עוד תתחרטי שיצאת איתה'. אם זה ישמח אותך חברה יקרה, תדעי שהתחרטתי!
והנה 'נפל לי האסימון' וזכיתי להארה מלמעלה. כדי לקנות את החצאית הזו, היא הייתה 'חייבת' לחרוש את כל חנויות הבגדים הקיימות בעיר, כדי להוכיח לעצמה שאכן, זה הבגד שיחמיא לה. בקול ניחר ויבש מהסיבוב הארוך, שאלתי את המוכרת אם אפשר לשלם בצ'ק דחוי. תקופת מיתון, זוכרים?
בפעם הבאה, תזכירו לי, לצאת לקניות לבד!
]]>
