1. זה כואב, קצת מוגזם אבל יעיל לצרכי דיאטה. באמת אי אפשר לאכול כלום. לא ידעתי שיש דבר כזה בעולם, כלומר לא האמנתי שזה יכול לקרות לי. זה מדהים. אבל לא מומלץ. זה כל מה שיש לי להגיד על העניין הכאוב הזה.
2. לקחת פסק זמן מהחיים זה תענוג עילאי וצורך אמיתי לנפש. שוב, לא בטוחה שצריך להשתמש באמצעים אלימים כל כך, אבל כנראה שכן צריך, עובדה שרק כעת הגעתי לתובנה הפשוטה הנ"ל. השבוע צפיתי בחמישה שישה סרטונים טיפשיים, שזה חמישה שישה יותר מהממוצע שלי. שמעו, יש בהם משהו.
פתאום אני מבינה למה הם מחכים תחת כל נוטיפיקיישן רענן. דקה שתיים של צפיה ומוחך ריק מכל מחשבה מעיקה. מגניב. קראתי ספר חסר פואנטה, תענוג צרוף. חשבתי, אבל לא הרבה כי הייתי חלשה, אז לא נחשב. כתבתי המון. אבל זה כבר לא נאמר בציניות, כל כך כיף לי לכתוב. ביליתי מלא זמן בפטפוטים וירטואליים אבל זה לא עניינכם. זה כיף.
לא ניקיתי כמעט את ביתי הקט אבל כנ"ל וזה גם כיף. הילדים אכלו לפי דיאטת "אמא חולה קחו עוד נקניקייה" ולא קרה להם כלום למיטב ידיעתי. גם זה כה כיף, אם לא מותירים אף מקום לייסורי מצפון. וגם אפשר לומר שבאמת לא מגיע להם חסכי ילדות שנגרמים מאי אכילת ג'אנק קיצונית.
ילדים צריכים נקניקיות כמו שמבוגרים צריכים קרמבו. לא נעים להודות אבל זה צורך אמיתי של בני אדם, קצת אוכל זבל מלא רעלים ודברים שמוטב לא לחשוב עליהם. לא בטוחה למה זה נחוץ ובכל זאת, הנפש נמלאת מהזבל הזה, אבל בדברים טובים היא נמלאת.
ובכלל, לנשום ולבהות בשמיים הכחולים כחולים שהיו כל השבוע זו מתנה שצריך לקבל. זה נפלא. מי בכלל מספיק לבהות בשמיים כחולים צלולים ולהתרגש מהיופי הנקי הזה? הם פה, רק מחכים שנסתכל עליהם. צריך לזכור את זה. טיפת שמיים מעלי והעולם מקבל פרופורציות אחרות ונכונות יותר. מהם הבלי העולם (ראו בפסקה הבאה) לעומת פיסת שמים זוהרת?
3. אחרי שלא עושים כלום כמה ימים, הכל מחכה לך כשאת חוזרת לחיים כל המטלות לועגות לך מהספה, מהרצפה, מתיבת הדואר, מכל מקום אפשרי. כמעט כלום לא נעלם חוץ מהאוגר היקר לנו, מר סנדר נ"י. כל המוצא אוגר קשיש בעל סבר פנים חביב ואופי הרפתקני מתבקש ליצור קשר. הבעיה היא, שעכשיו צריך גגם למצוא אותו. עד שמשהו נעלם לי, עלי עוד ללכת לחפש אותו כדי שהילדים לא יבכו. זה לא הוגן. למעט סנדר, העולם מחכה לי בחיוך לעגני. הכביסה התרבתה כרגיל, לא מבינה מה גורם לה לתפוח ככה משל היתה בצק שמרים. הכיור גידל מלא סירים אפילו שאני די בטוחה שלא בישלתי.
המקרר לעומת זאת ריק לגמרי. לא יכלו להתחלף ביניהם? העבודה מחכה בסבלנות ברזל המאפיינת עבודות. באמת צריך ללמוד מהן משהו על עקשנות והתמדה. ויש שבת להכין, אפילו שרק לפני שבוע הכנתי אחת. על שאר הדברים אני פוחדת להסתכל. מדהים כמה דברים אשה אחת עושה בשבוע, ומדהים עוד יותר שאת כל זה עשיתי בעצמי שבוע שעבר. איך הצלחתי, איך? ולמה לא הערכתי את עצמי על כל אלה עד היום?
4. להתלונן על הקושי זה חלק חיוני מהחויה. כאב זו חויה חברתית. לא שווה כלום לסבול לבד. כדי לסבול כהוגן צריך חברות שתקשבנה, נשים מבוגרות שתנדנה ראש באמפתיה, מישהו שייקח קצת את הילדים, עדיף להרבה זמן ומישהו שיביא נוזלים שישמשו תחליף עלוב לאוכל. התפאורה צריכה להתאים והטונים צריכים להיות נוגים ומלטפים.
מה שווה לסבול אם אין לך מי שיראה ויבין סופסוף כמה צודק ונכון שתסבלי, כלומר לא הוגן ומעציב ובואי תנוחי קצת, אני אשב פה בשקט ואשמור על הסבל שלא יברח. ככה אפשר לסבול כמו שצריך. לא שווה בכלל להיות גיבורה ולהדחיק או גרוע מזה, לנסות לתפקד ככה. זה לא נחמד ולא מתגמל בכלל, וזה גם לא עובד, אם נודה באמת. אי אפשר באמת להמשיך כרגיל בנסיבות מסוימות, אז למה לנסות בכלל? למה אנחנו תמיד מתעקשות לעשות דברים לא יעילים כמו לעבוד בפרך כשאנו לא יכולות? לחייך בנחמדות כשהיה ראוי לבכות? להציג עסקים כרגיל גם כשהם לא רגילים? זה מנהג טיפשי, והוא לא באמת עובד. הגיע הזמן לבטל את הנוהג הזה.
כי בכנות, אם היינו מראות טיפטיפה חולשה מדי פעם, ככה טיפה, העולם יעריך הרבה יותר את הגבורה שבנו. את היכולת המופלאה להיות מופלאה גם כשקשה. צריך לתת לסביבה את האפשרות להעריך, מגיע להם לדעת שזה לא מובן מאליו. שאת לא מובנת מאליה. וגם שיביאו לך גלידה.
]]>
