בחורבן, אנו מבכים למעשה, את מותה של ההבדלה. אין בנו עוד הבדלה נחרצת בין טוב לבין רע, בין אור לבין חושך, בין טומאה לבין טהרה, ולכן, אני נשאלת שוב ושוב בשלושת השבועות האחרונים:"למה אני לא מרגישה דבר?" נשים מגיעות לשיעורים כדי לנסות ולהתחבר לעצב החורבן ואולם בעולם שבו ההבדלות- מטושטשות, איננו יודעות מה ההבדל בין עולם נטול מקדש, לבין עולם של גאולה.
נותרנו אנשים ללא מוצא, אנשים ללא מוצ"ש, ללא "וינפש", ללא התחושה עליה דברו חז"ל בצאת השבת, תחושה של "וי! אבדה נפש!" מפני שכשלא מרגישים בנוכחותה של נפש יתירה, לא יחושו גם בהיעדרה! הפכנו אנשים ללא בשמים, שאמורים להשיב את נפשו של זה שמרגיש שאבדה לו במוצאי שבת, אנשים שלא ממש מבינים משמעות של ליווי המלכה לאחר שהיתה כאן, אנשים ללא סעודת מלווה מלכה ולכן, אנשים ללא דוד המלך, ללא משיח, אנשים ללא תחיית המתים מפני שזו סגולתה של סעודת מלווה מלכה.
וכאן, מגיעה המילה המופלאה,שבאה להעצים בנו את תודעת- ההבדלה, את הבנת ההפכים הבלתי נתפסים. המילה של תשעה באב שבאה להזכיר לנו את עצמת הטוב לעומת עצמת הרע, היא המילה "איכה?!"
איך ככה? והרי זו מציאות לא נכונה! המציאות צריכה להיראות שונה לחלוטין! איך ייתכן, שה"שפיץ " של הכיתה, זו שהכל ניבאו שתינשא ראשונה, "ישבה בדד" כשכל חברותיה נישאו? איכה הפכה אוהבת התינוקות הזו, הבייביסיטר השכונתית, ל"עקרה לא ילדה"? ובעיקר, בעיקר, ה"איכה" של הדור: "בני ציון היקרים! איכה תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות".
ואני תמיד מבכה:"בני כיכר ציון היקרים, איכה" מי שראה את בני הטובים אתמול בערב , יום חמישי, בכיכר ציון הירושלמית, לא ייתכן שלא יחוש בהבדלה שמתה לה, איכה תשפכנה אבני קודש? והמדרש שואל: "וכי אבנים נשפכות? והרי מים נשפכים!" ובהסבר קורע לב, מסביר המדרש שהאבן, היא החומה הבצורה, מזה שנים, שעשויה מאב-בן, אב בן, אב -בן. משפחתך המיוחסת, המדוגמת, החומה הבצורה הזו, האם חשבת אי פעם שתוכל להישפך אל הכיכר? בשורה מופלאה היא, המילה "איכה".
התורה מלמדת, כי רק כנשחוש את הכאב קורע הלב הזה, של בן או בת שהגיעו עד לקצה, זו תהיה בשורת הגאולה. השבוע, אנו מתחילים בחומש "דברים", חומש התוכחה. כל מעשי בני ישראל המבישים ביתר נזכרים בו ודווקא אז, בסופו של חומש, מופיע מושג התשובה: "אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ה' אלוקיך ומשם יקחך!" כדי שנשוב בתשובה, כדי שנראה גאולה, נהיה חייבים לחוות מצב של קצה, "אם יהיה נידחך ב ק צ ה השמים". רק אז, תשוב אלינו תחושת ההבדלה, רק אז, תימלט מפי ילדינו הטהורים, אבני הקודש שהתפזרו בכיכרות, הקריאה "איכה?" איך ככה? והרי זה לא יכול להיות!
ילדינו היקרים, ייאספו אז זה לזה, אבן לצד אבן, הם שיבנו את המקדש השלישי, בצערם, בתחושת בדידותם והיבדלותם .
ואת אמא, "שאי סביב עינייך וראי, כולם נקבצו ובאו לך. בנייך מרחוק יבואו, ובנותייך על צד תאמנה, אז תראי ונהרת, ופחד ורחב לבבך, ואמרת: מי ילד לי את אלה?" (מתוך הפטרות הנחמה)
הם ישובו וייקבצו כולם אמא, הם שיבנו את הבית, "אל תקרי בנייך, אלא בונייך", רק אלה שיבואו מרחוק, שנבדלו זמן ארוך כל כך, יידעו ללמד את כולנו, עד כמה התרחקנו מן הטוב, ואיזה אושר גלום במושג השיבה הביתה.
תפילתי, כל השבוע כולו, היא :"אם תתנו לי כוס של יין להבדלה!" מי יתן, ובמוצאי שבת הזה, נזכה כולנו , אבות ששבו אל בנים ובנים אל אבותם, להבדיל על כוס של יין, כוסו של אליהו, הילד הרחוק הזה ישוב אל חיקך כשתקראי "איכה", ואת, תזכי להיות לו לנחמה, "כאיש אשר אמו תנחמנו, כן אנוכי אנחמכם, נאום ה'".
]]>
