כשעמדתי לבשל את ארוחת הערב, בני הצעיר נעמד לצדי בשקט ובלי מילה. כשפניתי לאחור להוציא משהו מהמקרר, כמעט והפלתי אותו. "זוז, אתה מפריע", קראתי בזעף.
הוא פשוט הסתובב והלך משם, ואני שכחתי לתהות מה מתחולל כעת הלב הקטן שלו. מאוחר יותר, כשהלילה כיסה בוודאות את היקום, התקשיתי להירדם. בעודי שוכבת ערה במיטה, קול שליו בא אליי ואמר:
"היום, תוך כדי התמודדות עם זר מוחלט, השתמשת באדיבות בסיסית. אבל עם המשפחה שאת אוהבת, השתמשת בזלזול. אם תקומי עכשיו ותביטי ברצפת המטבח, תמצאי שם כמה פרחים ליד הדלת. אלה הפרחים שבנך הביא לך. הוא קטף אותם בעצמו במיוחד עבורך: ורוד, צהוב וכחול. הוא עמד שם בשקט כדי לא לקלקל לך את ההפתעה וחיכה שתסיימי כדי לתת לך אותם במתנה. את אפילו לא ראית את הדמעות שמילאו את עיניו הקטנות".
הרגשתי מאוד קטנה. כל כך קטנה שהכרחתי את עצמי לקום וללכת למטבח.
היו שם שלושה פרחים. ורוד, צהוב וכחול. שמוטים על הרצפה, מעידים באלם על קלוני.
אספתי אותם ונכנסתי לחדרו. כרעתי ליד מיטתו, "התעורר, ילד קטן שלי, התעורר", אמרתי, "האם אלה הפרחים שבחרת בשבילי?".
הוא פקח מיד את עיניו, מסב אותם אליי, הן היו מלאות כאב, אך רמז של חיוך הסתמן על פיו, "מצאתי אותם, ליד העץ. לקחתי אותם כי הם יפים כמוך. ידעתי שאת תאהבי אותם, במיוחד את הכחול".
"בן מתוק שלי, אני מצטערת מאוד על הדרך שבה התנהגתי היום, לא הייתי צריכה לצעוק עליך ככה".
הוא אמר, "אה, אמא, זה בסדר. אני אוהב אותך בכל מקרה".
אמרתי, "בני, גם אני אוהבת אותך, ואני אוהבת את הפרחים, במיוחד את הכחול".
הצמדתי אותו אליי בחיבוק אוהב, עד שנרדם והרמז הפך לחיוך רחב.
אם נעזוב מחר את מקום העבודה למשל, יוכלו בקלות להחליף אותנו שם. אבל לבן משפחה קרוב אין תחליף. אמא יש רק אחת ואבא יש רק אחד, הילדים הם היצירה הכי גדולה שלנו והאחים הם דם מדמנו. אנחנו נוטים לשכוח את חשיבות טיפוח הקשר המשפחתי ושופכים את עצמנו יותר לתוך העבודה, הקריירה, צבירת עוד הון ועוד יוקרה, בזמן שאנו מזניחים את המשפחה שלנו, או החברים הקרובים שבאמת אוהבים אותנו.
כמה חשוב להיות אדיבים, סלחנים, מאירי פנים. בבית, לילדים, לבעל, לאישה. אין תחליף למשפחה.
]]>
