עולם הפסיכולוגיה, עולם היהדות, העולם הנרחב של חקר המוח אלו שלושה עולמות שמעסיקים אותי מאוד בימים אלו. ערב רב של מושגים שמתערבלים במוחי ולובשים ופושטים צורה כקליידוסקופ בלתי נראה. כל העת תובנות חדשות, ומיד אחריהן אין סוף שאלות, ושוב צורות ומלבושים, ושוב תובנות ושוב שאלות.
וכך בעודי פוסעת לאיטי שקועה במחשבותיי, לאחר תפילת שחרית, אני רואה מרחוק את עגלות הקשישות היושבות בשמש החמימה ולידן הפיליפיניות המסורות. אני מקווה בשבילן שילדיהן ונכדיהן יבואו לבקרן אחר הצהריים, או מחר, או בערב שבת. אל תשליכני לעת זקנה – האם הייתי רוצה שבזקנתי תטפל בי פיליפינית שאפילו לא תבין את שפתי ותפילותיי?
אני יודעת מדוע המחשבות האלו עולות עכשיו , הלא עוד מעט ימלאו ארבע שנים למות הורי. כן, אהבה כזו גדולה שמשכה אותם זה אחר זו לרקיעים עליונים של צדיקים טהורים בהפרש של 30 יום זה מזה, והגעגועים אליהם רק הולכים וגדלים.
אך לפתע, הארה גדולה. רק לפני כשעה קראתי את ברכות השחר, והנה זה קורה לי, איך לא שמתי לב לכך אתמול, שלשום, לפני שבוע, לפני חודש, לפני שנה?
אני רואה, במיליוני גוונים וצורות ולמרחקים שונים! אני שומעת, במיליוני גוונים של צלילים הבאים מכיוונים שונים ובעוצמות שונות! אני במודעות מלאה לנפשי ולגופי והנה, אני הולכת במו רגליי, לאט או מהר, בדיוק כפי שחפצה נפשי, אני חופשייה! איני שפחה, בת חורין בארצי ובמולדתי.
חופשייה לקיים את מצוותי בגלוי ובגאון. אני הולכת זקופת קומה ולא שפופה! אני שעשית כרצונך, עם כל אי מושלמותי בעולם הזה, הנה אנוכי כאן ועכשיו וכל ברכות השחר מתממשות ברגע זה מופלא וקסום בי, בעצמי, לי.
מי אני בכלל שכל ברכותיך יתגשמו בי? והנה, אם רציתי הוכחה שחפצת ביקרי או שלפחות לא שכחת מקיומי. הנה, כמו התגלות. איזה קסם של תחושה. זה לא מילים! לא, זה ממש לא מילים. יש רגע יחיד ומיוחד בחיים שבו אתה לפתע מבין את הכתוב בכל אחד מביליוני התאים שבגופך .
וברגע הזה ברכות השחר עוטפות ברכותן את כל הברכות והתפילות וההודאות כולן, לרגע הזה נוצרתי, על מנת להלל ולשבח ולהודות ולקלס ולפאר ולרומם אותך ורק אותך – על מה שיש בעולמי.
אז כן, אני עוצרת ברגע הקסום הזה, מתחת לעץ שליד הקניון, באור המיוחד הזה של ארץ ישראל בימי החורף האביביים, בשעות הבוקר הרגועות יחסית, לא רוצה לזוז מכאן.
לא בית המקדש כאן, לא בית כנסת ואפילו לא כותל המזרח הפרטי שבביתי, רק נקודה קטנה בפיסת הארץ המיוחדת הזאת, שבה חלחלה בי התובנה שגם אם לא הכל מושלם בעולמי , יש לי כל כך הרבה על מה להודות לך ורק לך.
אני מקבלת על עצמי ברגע זה עוד מצווה שהתקשיתי לקיים על מנת לזכור כל בוקר מחדש את הרגע הקסום הזה שאולי לא ישוב עוד.
אני מפחדת שהוא יישכח וייעלם וייאלם שוב כפי שהגיע אל תוך ארון הספרים ואל דפי הסידור וישאב לו שם לעמוד כלשהו ויחזור להיות מילים מודפסות, מילים על מילים שלעיתים כל כך קשה להתחבר למשמעות כל אחת מהן ולחוויה הרוחנית העצומה שמאחוריהן.
אני לומדת להודות מחדש על כל רגע ורגע של נשימה, שלא עשני גויה, שלא עשני שפחה, שעשני כרצונו! מי שאני כיום – היא בדיוק האישה שרצית שאהיה, ואני מודה על כל רגע ורגע שבו אתה מעמיד אותי בפני ניסיונות ואתגרים, על הקשיים והמהמורות שבדרך, ואתה מלמעלה כאבא גדול עומד ומתגאה! ומברך אותי בעוד יום שבו אתה מחזיר אלי את נשמתי בחמלה, ופוקח את עיני, ונותן לי בגד ללבוש, ומתיר אותי מאסורי וזוקף את גווי שנוטה לו לעיתים להשמט כשקשה ועצוב.
אתה שמעצב אותי יום יום כרצונך ואני כחומר ביד היוצר, נענית לרצון בוראי לעשות כדבריך. ושבה להודות שעשית לי כל צרכי בעולם הזה.
ובין הודיה להודיה אני מבינה, שם מתחת לעץ שליד הקניון, לא רחוק מהקשישות המטופלות על ידי הפיליפיניות, שגם אם תפילותיי מתעכבות, בוודאי שיש לכך סיבה, וכנראה אני קמה לעוד יום ועוד יום של סעד ועזרה ואהבה לזולת, וטיפול בנפשם העדינה של ילדיי ומטופלי, עד אשר נפשי תתעדן ותתעצב כיאות, עד שאזכה להיות ראויה לעוד טובה וברכה ושפע והוד מאתך, ה' יתברך שמך לעד.
תרי וינברג MA דוקטורנטית בבר אילן יעוץ פסיכולוגי אישי, זוגי ומשפחתי
]]>
