סיפור שמגלה עד כמה אפשר לגלות אדם שאתה לא מכיר ברגע או מצב קטן ומוזר, במשפט אחד שיכול להאיר אותו ואת אישיותו באור יקרות, ולא רק, אבל למה אני מקדים את המאוחר?
הימים ימי אדר המהבילים, אני בחור ישיבה די צעיר ולא ממש מנוסה באלכוהול, עושה את הטעויות של כל ה"ירוקים", מערבב סוגי אלכוהול ביחד (וגם פפסי מקס עם ערק, אבל עזבו, זה כבר סיפור לטור אחר.) שותה על "בטן ריקה" מתענית אסתר ומטעין את עצמי למסיבת הפורים בישיבה, שנגמרה אחרי לא יותר מידי זמן בשבילי, לא ברור אם בגלל האלכוהול, אריה ברונר שברקע, או השילוב של שניהם.
הסצנה הבאה בזיכרוני תופסת אותי כבר בחדר בפנימייה, חסר אונים, מסוחרר ומחוק לגמרי, וכמובן שזה נגמר בהקאה של החיים. רק שבשבילי להקיא זו אחת החוויות הכי טראומתיות ולא סימפטיות ומלוה בהרגשה רעה מאוד כללית, בקיצור- "סוף העולם" מבחינתי.
לתוך הפריים הלא ממש נקי הזה, נכנס "נחמיה" חבר החדר הסמוך. בחור יר"ש, שיטתי ומסודר בחייו ובערכיו, הוא שם כי הגיע פורים או לא פורים, הגיע הזמן לישון מבחינתו. ככל הנראה שמע את הרעש והמצוקה ובא לבדוק על מה הרעש.
זה השלב שאני לא ממש זוכר הרבה, וכמו שאני מכיר אותו, אני מאמין שהוא גם בנה על זה, לפתע אני מוצא את נחמיה עם מגב ודלי שמצא מאיפשהו, מנקה בנונשלנטיות את שיירי ההקאה, אותן ספק אם אני הייתי מנקה אי פעם אחרי עצמי.
זה היה השלב שכמובן מלבד עצם ההרגשה הכללית הגרועה מצטרפת לה גם תחושת אי הנעימות ואני מצליח להתנצל בקושי ולנסות לשדל אותו לעזוב את הג'יפה, אך הוא, בנונשלנטיות כאמור, שולף מהשרוול משפט מדהים שהותיר עלי חותם עצום: "שטויות, גם אתה היית עושה אותו הדבר!"...
אם יש משהו שהייתי בטוח בו באותו הרגע, זה שאני ממש, אבל ממש לא הייתי עושה אותו דבר! אבל עדיין המשפט השרה תחושת רוגע ומשהו מדבק בשלווה של נחמיה ננסך גם בי.
אני לא יודע אם זה החינוך מבית (נחמיה היה אחד מבניו של המשגיח האהוב בישיבה) או אישיות מיוחדת. ולמרות שלא אוכל להגיד ש"גיליתי" את נחמיה ואישיותו רק בפעם ההיא או שהידקנו את קשרינו דווקא כתוצאה מהסיפור המכונן, אך ללא ספק התגלה לי פן עמוק ומיוחד באישיותו באותו ארוע, אינטליגנציה רגשית טהורה.
לא רק היוזמה לעשות במקום אחרים, ולא רק לעשות במקום שאף אחד לא רואה, כשאין עליך חובת ההוכחה והרשמת הזולת, כשרוב הסיכויים מבחינתו שגם אני לא אזכור מה היה שם (אכלת אותה!), אלא גם לתת את התחושה הכי טובה בעולם. ולא רק לתת תחושה טובה, אלא גם לשדר לזולתך כי הוא היה עושה את אותו הדבר במקומך. מדהים.
חלקו הראשון של הסיפור מסתיים אפוא במוסר השכל בסיסי לפיו אנו לא באמת מכירים את החבר ולעיתים אתם מגלים אותו ואת עומקו הרגשי דווקא בסיטואציות צדדיות והזויות. (אה.. וגם מוסר השכל נוסף, אל תערבבו אלכוהול, ובטח לא על קיבה ריקה!..)
אבל המעניין הוא, ואת זה אני באמת לא מספר (הפעם) לשבחי, שבאחת השנים שבאו אחר כך, ארע לי במפתיע סיפור דומה עד מאוד רק מהצד השני של המתרס. אותה פנימייה, אותה רצפה, (כמעט) אותו קיא, ובחור צעיר ואלמוני שבאמת שאינני זוכר אפילו מי הוא היה. וכמו תמיד, ריח או צליל של הקאה הזכיר לי את הסיפור מהעבר, דמותו של נחמיה עלתה מול עיניי ואיכשהו, אני, עם כל הגועל שלי מכך, מצאתי את עצמי לוקח בחינניות מגב ודלי, מנקה אחרי מישהו אחר שמתנצל באי נעימות עד עמקי קיבתו או מה שנשאר ממנה, ועונה לו, בתגובה אוטומטית וב'נחמית מדוברת': "שטויות, אתה היית עושה אותו דבר".
אבי אברהם, מלווה רגשי לנוער נושר וקבוצות סיכון ומעביר סדנאות לקידום והעצמה בשפת המוזיקה לפניות והארות: avrahamx2@gmail.com
]]>
