ערב פורים: כשהבית הופך למחסן אמל"ח

"מריחים כבר את פורים", עונה לי בן השלוש עשרה למצוות. "מה שבטוח זה שמריחים את הקפצונים".

"אני ממש לא מוכנה שתשתמש בזה בבית עד פורים. תעלה את זה מיד לארון למעלה", אני הופכת מיד לרעשן קופצני ביום חג.

"ואם יבוא פורץ, אמא?", הוא שואל בעיניים דואגות.

"אם יבוא פורץ לא עלינו אז מה תעשה?".

"אז אני אירה עליו", הוא חמוש בתשובה של מאבטח צעיר ויומרני הניצב בחזית הקניון.

"מספיק .. עד פורים יש עוד זמן", אני חותמת את הדיאלוג המוזר וחושבת: אח, איזה הבדל. כשהייתי ילדה כל מה שעניין אותי לפני פורים זה למה אתחפש. מי יהיה הגמד והענק בכיתה, למי יתנו את פרס התחפושת הכי מושקעת ואיפה יעשו הפעם את שוק פורים. אז בימים ההם בזמן הזה ההורים עוד היו תופרים את התחפושות הכל היה תוצרת בית היום הכל תוצרת חוץ הכל חוץ מהבית.

בתור אמא אני מתייחסת לימים שלפני פורים קצת כמו לימים שלפני הימים הנוראים. מין לחץ כזה להספיק לקנות לכולם תחפושת. לזכור לארגן משלוחי מנות להביא למורה משלוח גם ולא לשכוח גם משלוח לגן. כשמסתיים לו פורים אני מתחילה לחשב את קיצי לאחור וסופרת שוב ושוב בלוח השנה כמה ימי עבדות יש בדיוק עד לפסח, ממש ימי בין המצרים.

באין ברירה וחשק נגררתי לחנות הצעצועים לרכוש לקטנה שמלת כלה. הבטתי במחיר שעל התווית ושאלתי את עצמי קצת בקול האם זו שמלת כלה אמיתית. כשהמוכרת שמעה אותי מיהרה להשיב: "זה מבד איכותי זוהר ומתכבס נגד אש", ואני אמרתי לקטנה: "נראה לי שנחזור לכאן בעזרת השם לפני החתונה".

הקטנה שאלה באיזו חתונה מדובר ולמה יש אש והצוציק משך לי בחצאית וחזר שוב ושוב "מכבי אש, מכבי אש". תפסתי להם בידיים הקטנות והבטחתי להמשיך לחפש עוד .חבל שהחנויות לא מתחפשות בפורים לגמ"ח צקצקתי בלשוני והקטנה שוב שאלה: "מה זה גמ"ח?". והצוציק ענה לה: "מח, מח, ימח שמו של המן. זה מה שהגננת חיה הסבירה לנו היום בגן".

אבל הגדולה לא מוותרת כל כך בקלות כמו הקטנים, ומתקשרת אל הסבא לתבוע את מתנת האפיקומן של פסח הקרוב. "אבל מי אמר שאת תקחי את האפיקומן בכלל?", אני תוהה

"את רואה? עכשיו יש לי תמריץ", היא עונה וקובעת לפגוש אותו בחנות של הרולר בליידס. היא רוצה להיות מלצרית על סקטים. זוג נעליים נוסעות פלוס קסדה ומגש מעופף. סך הכל 440 שקלים.

"אני לא הייתי קונה", אמרתי לה כשחזרה אלי עם עיניים נוצצות. אבל כשראיתי שהסבא יותר מאושר ממנה וחיפש רק תירוץ לאפיקומן שמקום קבורתו עדיין לא נודע, אמרתי לו את המשפט המפורסם: "יותר מאשר הפרה רוצה".

הסבא צחק והתמוגג ומאותו רגע הצוציק לא הפסיק לשיר בקול מתוק "פרה על סקטים פרה על סקטים" וכולנו התגלגלנו מצחוק, חוץ מהגדולה שהתגלגלה כל הדרך חזרה על הסקטים.

בכל שנה התחפושות נהיות יותר הזויות ואני מתגעגעת לתחפושות של פעם שנראה לפתע רחוק מתמיד. זה היה מתחיל עם קריאת המגילה. כמה חיכיתי להיכנס לעזרת נשים ופשוט לדפוק הופעה. בתחפושת של סינית מושקעת ותפורה בעבודת יד או תימנייה ביום חתונתה. האיפור הריחות. בבוקר של פורים הייתי מתעוררת לשמע קולות מוזיקה רמים וקופים מקפצים בתוך מכוניות והרחוב הומה ומלא אנשים מחופשים בכל מיני צבעים נושאים על ידיהם משלוחי מנות.

כל בעלת בית היתה אופה מיני סוגי עוגות ומאפים, והיינו שולחים לכל קרובי המשפחה והמכרים. העוגות דילגו ממשפחה למשפחה כמו על סרט נע ולפעמים גם קיבלנו עוגה שאפינו בעצמנו על ידי שכנים שקיבלו אותם מאחרים במנה.

היום במקום בו אני גרה אין רעש ואני צריכה להעיר את הקופים לעמוד כל היום במטבח ולבשל לסעודה. כל אימת שמכים את שמו של המן בבית הכנסת אני נתקפת חרדה אמיתית ובטני עושה ונהפוך הוא, מה שמסיח אותי מהקריאה וגורם לי להתחיל לספור כמה עוד המנים נשאר לי ולמה בגללו כל קוראי המגילה לדורותיה עד היום עדיין צריכים לסבול.

אחרי כל ההכנות ומשלוחי המנות והריצות הגיע סוף סוף פורים. בבוקר אני מעירה בשמחה כל ילד וילדה לפי התחפושת שלו: "כלה קטנה צריך לקום, הבעל שלך פה". "מלצרית יקרה שולחן מספר חמש ממתין לך, ״סמי הכבאי בוא מהר יש שריפה". וכשאני מגיפה את התריס בחדר של בר המצווה אוטוטו, אני מרימה לאט לאט את השמיכה שעוטפת מחצית מראשו ומגלה שם אקדח, מה שבטוח, בטוח.