אולם האמיצות והנחושות שבינינו, תדבקנה בתהליך למרות הקשיים, ותתמודדנה. הן תתכחשנה לרעב, תתעלמנה מההתמודדות היומיומית, ותמשכנה להעמיד פנים כאילו הדיאטה היא הדבר הטוב ביותר שקרה להן מעולם. וכמובן: את התוצאות, ניתן יהיה לראות על המשקל, שיצביע על מגמת ירידה בקצב כזה או אחר, שמושפע מגורמים שונים כמו: מספר הדיאטות הקודמות ברזומה, גיל, ועוד מספר נתונים אינדיבידואליים.
נשמע פנסטסטי, לא?
אז זהו, שלא ממש. מחקרים מצביעים על כך, שלמעלה מתשעים אחוזים מהנשים שהצליחו לרזות בעמל וביזע, יחזרו בתוך שנתיים למשקל המקורי – ואפילו יוסיפו עליו. אני, למען האמת, לא זקוקה למחקרים הללו. אני מנסה להזכר, כמה מבין כל חברותי שהצליחו לרזות במרוצת השנים ולעורר את קנאתי, עדיין שומרות על הממדים החדשים... עד כמה שזה עצוב, התשובה חד משמעית: מעטות בלבד, אם בכלל...
מה ההסבר לכך? מדוע תהליכי ההרזיה אינם מצליחים להחזיק מעמד לאורך זמן? התשובה פשוטה: כל תהליכי ההרזיה הקלאסיים, מנסים ללמד אותנו מה עלינו לעשות בכדי לרזות, בו בזמן שבמרבית המקרים, חוסר ידע – אינו מהווה את הבעיה שלנו. הן גם מנסות לסייע לנו להשיג שובע באמצעות תזונה מאוזנת, בו בזמן שהרעב – אינו הסיבה העיקרית בגללה אנו אוכלות. לעומת זאת, מהעובדה הפשוטה, שאנו אוהבות לאכול ומוצאות באוכל ידיד קרוב, מעודד ומנחם, מרגיע ומחזק – שיטות ההרזיה הקלאסיות פשוט מתעלמות.
אבל הגרוע ביותר, לדעתי, היא העובדה שכל שיטות ההרזיה הקלאסיות מציגות מציאות אוטופית, כביכול "שינוי אורח חיים" ומעבר לתזונה דלת קלוריות, הינו פחות או יותר חזון אחרית הימים. כביכול מדובר בתהליך קל, נעים, שלאחר תקופת הסתגלות קצרה אינו סובל מכל חסרון, אלא רק משדרג את איכות החיים שלך ללא היכר.
הגיע הזמן לומר את האמת באופן ברור: דיאטה, חברות, הינה דבר קשה, ושאף אחד לא יספר לכן אחרת. הקפדה על משטר דיאטטי, מכל סוג שהוא כרוכה לעיתים ברעב. אולם גם אם לא תרעבי במובן הפשוט של המילה את בוודאי תמצאי את עצמך מתמודדת לנצח על בסיס יומיומי מול כל הדברים שאהבת לאכול ותמשיכי לאהוב עד יומך האחרון: השוקולד, המאפים, המתוקים, המלוחים, הפסטות, הפחמימות, והרשימה עוד ארוכה.
אנו יכולות להתמודד עם קושי לזמן מוגבל, שלאחריו כבר ניתן לראות את האור בקצה המנהרה. אולם יכולתנו להתמודד עם קושי מתמשך, שיש לו התחלה ואין לו סוף – מוגבלת, עד בלתי קיימת. משום כך, כל תהליך הרזיה שכרוך בקושי ובהתמודדות, הינו למעשה, חסר סיכוי!
ובכן, מה הפתרון? האם נגזר עלינו להיות שמנות לנצח? ממש לא! המפתח לשינוי, טמון בראש ובראשונה ביכולת שלנו לתת כבוד לחלק הזה שבתוכנו שאוהב לאכול. לקבל אותו כלגיטימי, בדיוק כמו הרצון שלנו לרזות: לא פחות וגם לא יותר.
השלב הבא, הוא להקשיב לעצמנו: במקום להתאים את עצמנו לסטנדרטים שהתאמתם האינדיבידואלית לצרכינו מעולם לא נבחנה, עלינו לשאול את עצמנו את השאלות הנכונות: מדוע אנו רוצות לרזות, ועד כמה? מה אנו אוהבות באמת לאכול, ומה אנו אוכלות רק משום שהתרגלנו לעשות זאת? מדובר בתהליך של בחינה עצמית, שישאיר כל אחת מאתנו עם נקודות רבות למחשבה.
ולבסוף, אולי הגיע הזמן לרענן את ארגז הכלים שלנו בכלים חדשים, שיצעדו שלובי זרוע עם הרצונות שלנו במקום להלחם כנגדם. זה אולי נשמע דמיוני, אבל כן. הכלים הללו קיימים, והם אפילו פשוטים מכפי שאתן מעלות בדעתכן, כי לרזות זה חייב להיות קל, כי אם זה לא קל – אז זה לא בכלל!
הכותבת הינה מחברת רב המכר "לרזות זה קל", מנחת סדנאות הרזיה ומאמנת אישית. להרשמה לניוזלטר השבועי לנשים שאוהבות לאכול ורוצות לרזות, כתבי לruchale.kal@gmail.com.
]]>
