מה אני רוצה מכם, לכל הרוחות? פתחו מצלמה בין שש לשמונה בבוקר ותעקבו בעין העדשה בייצורי הבוקר שנכנסים למטבח טרוטי עיניים ומכינים קפה, הכמויות לא רלבנטיות. איך שותים אותו? אחת מכינה דלי קפה ומסתובבת בין חדרי הבית להעיר את ילדיה תוך כדי לגימות. השני מערבב היטב את המשקה בשיקול דעת, מתיישב ליד השולחן, מקפל את העיתון, רגל על רגל ולוגם. השלישי לוקח את הקפה למרפסת, זורק איזה חפץ בלתי מזוהה לשכנים ומתיישב, מצית סיגריה ורק אז לוגם תוך כדי זפזופ בנייד בחדשות הבוקר. הרביעית עומדת ליד השיש ולוגמת במהירות כביכול מישהו מצמיד לה אקדח לרקה והחמישי עומד ליד החלון, שותה בנחת, מסתכל על חתולות הרחוב התרות אחר שאריות עזובות ממשאית הזבל. לבסוף, מותיר את הכוס על אדן החלון, מקמט לתוכה בדל סיגריה והולך לשאר ענייני הבוקר.
הנה לנו פריים, כוס קפה מיותמת ומוכתמת בצבע קפה, בתוכה קצה סיגריה כבויה על רקע חלון ופיסת שמיים. האם זהו נוהל קבוע של הדמות לשתות את הקפה ליד החלון ולהותיר עליה את הכוס? מי מפנה אותה לכיור? אולי בהמשך הסרט נראה את אשתו נכנסת לפריים, נאנחת עשרים וחמש אחוז אנחה, גורפת את הכוס מעל החלון ויוצאת מהפריים, כנראה למטבח.
כמה עניין יכול לעורר כוס קפה? מסתבר שדרך כוס הקפה אפשר לדעת הרבה על דמות. כל אחד שותה אחרת, לוגם עד הסוף או שופך את השאריות לכיור, מדיח את הכוס או מותיר אותה לאחרים. המצלמה תחליט מה ומי מעניין. אותה דמות שמותירה את הכוס על אדן החלון מתוך אמונה שאשתו תפנה אחריו, הוא יכול להיות הגיבור, דווקא בגלל שהוא חלש. אם בסצנה האחרונה של הסרט הוא יקח איתו את הכוס הריקה למטבח, אזי הוא עבר תהליך לאורך הסרט. גיבור אמור לעבור תהליך בסרט. יש התחלה, אמצע וסוף. הסיפור מניע שינוי אצל הדמות.
לדוגמא: "המורה אירנה", סרטו הדוקומנטרי של איתמר חן (ניתן למצוא לצפייה ברשת). אירנה כבר בתחילת הסרט דופקת מסמרים, קודחת חור בקיר ותולה בעצמה מפה, שלטים ומכינה את כיתתה לקראת השנה החדשה. הדמות מעוררת סקרנות, מדוע היא לא קוראת לשרת, איזו אישה קודחת במקדחה ודופקת בפטיש?
כשדמות עושה משהו לא צפוי היא מעוררת עניין, ועניין זה טוב ליהודים, סליחה, לקולנוענים. בהמשך נראה שהיא חוזרת לבית ומגדלת ילד בגפה ושוב עולה שאלה, מה הסיפור שלה. בכיתה היא משליטה סדר, עניין, תקיפות, כבוד ואהבה, נראה שאפילו הפטיש שבא לידי שימוש בהתחלה לא ישבור אותה, ואז באסיפת ההורים, אנשי קשי יום משכונת הקטמונים בירושלים, היא מתפרקת בשיחה עם אחת האמהות ומספרת שבעלה נפטר לפני ארבע שנים, קשה לה אבל אם היא לא תהיה עליזה עבור בנה, מי יהיה?
החולשה שלה הפכה אותה לאנושית בין רגע, נוגעת ללב ומזמינה אמפטיה. אין כל כוונה ליצור גיבור במשמעות המילולית של המילה, חסר חולשות, סופרמן או וומן ובעל שליטה עצמית מוחלטת במעשיו, ברגשותיו ובאמונתו. אנשים לפעמים נשברים, חלשים, בעלי תכונות ברי שינוי וככה אנחנו רוצים לקבל אותם מהמסך. גיבורים חלשים, כי אנחנו, כמוהם, שואפים בסופו של סרט חיינו להיות טובים יותר, חזקים ובעלי יצירה משמעותית.
]]>
