כשאנחנו נותנים משלוח מנות מושקע, מה אנחנו בסה"כ רוצים? שימצא חן בעיני המקבל, שתהיה לו הרגשה טובה שגם תכבד אותנו. אז אנחנו מתחילים בניחושים את מה השוויגער הכי תאהב, ומה ההורים הכי יאהבו לקבל (תמונות אכילות של הנכדים? - וואלה עלה לי הרגע רעיון)
אחרי שהחלטנו אנחנו כבר מנחשים מה תהיה התגובה, איך ישמעו קריאות ההתפעלות, זה כל כך מאפיין את ההתנהלות שלנו בחיים הרבה פעמים. אני נזכרת בחברת ילדות יקרה, שכל פעם שהיינו מתכננות משהו היא לעולם לא חשבה רק על הצעד הבא. היה לה כבר תסריט שלם בראש. "טוב, נלך למנהלת ונבקש ממנה את זה, ואז היא תגיד לנו שהיא לא מסכימה אז נגיד לה.. והיא תגיד לנו... ובסוף.
אז אני אומרת: למה שלא תשאלו? נכון האמת שכשאני שולחת משלוחי מנות אני גם לא שואלת מה היו שמחים לקבל . יש כאן את אלמנט ההפתעה. אבל בואו נחזור רגע לחיים, כשאנחנו נותנים משהו למישהו אחר, אנחנו תמיד נשארים עם המחשבות והניחושים שלנו.. טוב נו, לא תמיד, יש כאלה שיתנו כסף שתקנה מה שהיא רוצה (חוסך כאב ראש) ויש את הבודדים שישאלו את בלע השמחה מה היה רוצה לקבל.
כשאנחנו קונים מתנה ליולדת, אנחנו מנסים לנחש מה מן הסתם צבע החדר של התינוקת הקטנה? באיזה מידה היא עשויה להיות? מה הצבע שאמא שלה תאהב... מה עדיין לא קיבלה בירושה מאחיה הגדול. כולנו יודעים שאם נשאל בטוח המתנה תתאים יותר. אבל לרוב זה לא נעים, פחות מיוחד ופחות מרגש.
כשאנחנו נותנים מתנה למישהו, נו מילא לא אהב, יעבור. העניין הוא כשמדובר באנשים הקרובים לפעמים זה לא עובר אלא מצטבר. כשאת חושבת מה בעלך צריך או רוצה, את לרוב שוב מנחשת, מפרשנת עוויתות פנים לפי מה שנראה לך.. הוא אומר לך לא ללכת למפגש החברות,ואת מיד מסיקה שכנראה הוא לא אוהב שיש לך חברות, אז או שאת כועסת או אם את רוצה להיטיב איתו ועם הנישואין שלך, את מחליטה החלטה ומודיעה לכל החברות שמהיום, אין מפגשים ואין טלפונים. ברור שגם אז את מרגישה מתוסכלת והתסכול גובר שלא נראה שזה מרצה אותו ואת שואלת את עצמך, איך הוא לא מעריך?
וההרגשה היא "שום דבר שאני אעשה לא יספק אותו", הענין הוא שהרי את יודעת ואת מכירה אותו כמו את כף היד שלך (בינינו כמה פעמים התבוננתם בכף היד שלכם?) ולכן את לא טורחת לשאול, ואם את לא יודעת את משערת על פי נתונים שצברת לעצמך. לא פעם כאלה שאף אחד מהם לא עבר בדיקה אמיתית.
אני יודעת, זו לא פעם ראשונה שאני כותבת על הנושא הזה, אבל הסיבה היא שזה כל כך נפוץ ופשוט עולה כל פעם מחדש בקליניקה, בצורה זו או אחרת. כן, זה קורה גם לאלה שלא מרגישים צורך להגיע, וגם אצל אלה שהבעיות שלהם מזעריות. לרוב בזכות הניחושים הבעיתו מתעצמות והולכות .
את מוותרת על יותר דברים שלא מתקבלי םבאהדה גדולה, ומשארת מתוסכלת והוא לא ממש קיבל את מה שהוא היה צריך. כי הוא בסה"כ רצה להעביר לך מסר שהחברות שלך חשובות לו יוןתר ממך. אז אמנם עזבת את החבורת, אבל הוא לא קיבל ממך יותר יחס. אולי להיפך.
גם אסתר המלכה חשבה שהיא יודעת מה יקרה אם תגיע אל אחשורוש בלי שקרא לה. אבל היא בכל זאת העזה לנסות, והנה היא התבדתה, הוא קיבל אותה בשמחה. נכון, אסתר זכרה שהעיקר הוא סיעתא דשמיא, אז גם אנחנו נרים עינינו לשמים ונישא תפילה שנצליח.
הרבה פעמים אנחנו אפילו לא מנסים כי "אני יודעת בדיוק מה הוא יגיד", או יכעס, או "הוא לא יאהב את זה. אז אנחנו מוותרים על דברים, כאילו למען, אבל לא מבינים למה השני נשאר בחסר תמידי.
אז אני מזמינה אתכם להעניק אחד לשני משלוח מנות - תקדישו 5 ד' לפני שאתם יוצאים לסעודה אצל החברים, השוויגר ההורים או מי שזה לא יהיה, ובדרך , בנסיעה שאלו את בן הזוג מה היה רוצה לקבל למשלוח מנות? מה הכי ישמח אותו לקבל מכם? הוא יהיה מופתע, ואתם תבקשו לדעת, כשהוא יענה, גם אז אל תתפתו לנחש ולהבין מה התכוון.
בררו למה היתה כוונתו כשאמר: "אני רוצה שתתיחסי אלי כשאנחנו אצל המשפחה שלך". האם זה אומר שתשבי לידו? האם זה אומר שתגישי לו כוס מים? שתקשיבי לדבר תורה שהוא אומר?
תוכלו לבדוק את זה באמצעות שאלה פשוטה:
"במה זה יתבטא?" או : "איך למשל תוכל לראות את ההתיחסות שלי? ולא פחות חשוב, בקשו ממנו שיתן לכם משלוח מנות בחזרה. אל תנסו לחכות שהוא יבין לבד וינחש שלכך אתם מתכוונים כי הרי ברור שמחזירים משלוח מנות לכל מי שהביא...
זהו, ששום דבר לא ברור! היו גם אתם ספציפיים וברורים לגבי מה שאתם רוצים או מצפים. נסו להשתמש בנוסחה המנצח שבודאי כבר קיבלתם ואם לא היא כאן. בסוף היום או ביום שלמחרת, בקשו פידבר ומשוב, שאלו את בן הזוג האם זה היה מספיק עבורו? האם הרגיש טוב? האם שם לב למה שעשיתם? ותנו משוב גם אתם.
ואל תשכחו לתת משוב גם לי - צריך להחזיר משלוח מנות, לא? סםרו לי מה אתם חושבים ומה היו התוצאות.
כאן בשבילכם,
בברכת פורים שמח, מרב לביא mlavi.ravpage.co.il
]]>
