לעיתים זה אפילו גולש למקום שהצד השני מרגיש שהפך "קורבן" לבן זוג שהפך להיות קנאי, ללא שום מוכנות להקשיב לעומק ליבו ונשמתו, ללכת איתו יד ביד, צעד צעד במשעולים שהביאו אותו למקומות אלו, ולעזור לו להרגע, להרגיש בטחון, לדעת שיש איתו חבר למסע שעוזר לו להתגבר על מקומות רגשיים לא פשוטים בנפשו ולצאת משם מחוזק ועם ראש מורם.
אולי זו הפסיכולוגיה המודרנית שלימדה את האדם להבחין בצורה חדה ולהעצים ולהדגיש את "האני", או גישות טיפוליות שמדגישות את מימד הפרשנות הסובייקטיבית שאדם נותן למילים או מאורעות בחייו ולכאורה כעת הוא האחראי הבלעדי לשנותן, אולי זה קוצר הרוח של האדם המודרני שחי בתוך רכבת הרים דוהרת וסוחפת ומטלטלת עד שליבו דהוי לעיתים לרגשות הזולת, או סיבות אחרות שחלחלו ושינו את השיח האנושי.
כך או כך, יהיה המקור לביטוי זה אשר יהיה, דרכה של היהדות לכינון יחסים בין אדם לחברו שאמורים להתנהל בעדינות רבה וברגישות אינה מכירה ב"זה שלך"; תשומת לב מרובה לכל מילה שנאמרת (ראה שמירת הלשון של החפץ חיים), ערבות הדדית לאדם שנמצא בקושי או במצוקה, גם אם היא מצוקה רגשית, וגם אם היא מצוקה זמנית ואין סוף מצוות הקשורות ליחסים בין אדם לחברו המחייבות אותנו לא פחות ממצוות שבין האדם למקום.
תרשו לי לומר משהו חריף מעט: מילים יכולות להרוג. אוי, כמה אנחנו יודעים שזה נכון. אך מסתבר כי גם שתיקות יכולות להרוג – ובמקרה הזה אנשים המשתמשים בביטוי "זה שלך" והולכים לדרכך ומשאירים אותך עם תחושותיך בתוך שתיקה רועמת, אשר יכולה לעיתים להרוג את הנפש לא פחות ממילים קשות. תקשורת מקרבת בין אנשים לעולם לא תוכל להכיל מושגים כמו "זה שלך".
כן, ברור שזה "שלי"; הפרשנויות הן שלי, הזכרונות הן שלי, המצב הרגשי הוא שלי, מה שקורה לי בחיים הוא שלי, אך בתוך מערכות יחסים קרובות בין אנשים ה"שלי" הוא גם "שלך", אחרת מה מהות הקשר? איך יבנה הקשר? מהיכן תגיע הקרבה, ההבנה, האמפטיה ולעיתים גם הריפוי? העובדה שה"שלך" הוא אחר גם זה ברור. אתה מבין דברים אחרת, מפרש דברים אחרת, עברת חיים אחרים, התכוונת למשהו אחר, אך אם תשאיר/י כרגע את הדברים במצב זה היכן האחריות, הערבות ההדדית, המחוייבות לאחר, שיוכל כעת במצב הזה לעשות את קפיצת המדרגה ולהגיע לתחושה שהוא לא שקוף, שאיכפת ממנו, שיש לו בטחון בזולת שהוא איתו ולמענו ושיוכל לצאת מהמצב הרגשי אליו הגיע?
אחד מהמקומות שבו נופלים המון המון אסימונים זה אומן. תובנות על עצמך, על הדרך, המסע, התיקונים, השברים, השינויים שצריכים להעשות. יש שם כמויות של אור זורח אך לעיתים האור מאיר את המשך דרכך בחיים והתיקונים שעליך לעשות אינם קלים. אחד מאסימונים שנפלו אצלי שם, באומן, משיחות עם אנשים שחוו שם אותן חוויות, שהגשר אכן צר מאד, קו דק שמפריד בין החסד ובין הדין, קו פתלתל שלעיתים אנו נופלים בו וקמים, וממשיכים לצעוד, מנסים לעשות זאת בלי פחד וייאוש ומתוך אמונה גדולה בצדיקים ובהשם יתברך, והמסע אינו תמיד קל.
אך לצידך צועדים עוד אנשים, והשם כל כך מקפיד על מצוות שבין אדם לחברו. מדוע, שאלתי את עצמי שם? אם המסע הוא מסע אישי של הנשמה שלך, מה איכפת לו ולמה הוא כל כך מקפיד ולא מסכים לסלוח אפילו ביום הכיפורים על פגיעה שבין איש לרעהו? מדוע מצוות החסד, החמלה, הרחמים, העזרה ההדדית כל כך חשובות לו? מדוע כל כך חשוב לו שנשמח חתן וכלה, מדוע מצווה עלינו לנחם אבלים, מדוע ה' כל כך מקפיד על הגר והיתום והאלמנה, מדוע מצוות הצדקה והמעשר ועוד כל כך הרבה מצוות שקשורות ביחסים בין אדם לחברו.
והתשובה שקיבלתי שם היא שאין בתורה שלנו מושגים כגון "שלי" ו"שלך". ובמקום בו קיימת מצווה, סימן שיש בה צורך שהשם ראה עוד הרבה לפני שאנחנו, במסע הרוחני האיטי שאנו עוברים כאן יכולים לזהות את חשיבותה.
אנחנו רקמה אנושית אחת חיה כדברי השיר, עם גדול (תרתי משמע) שיכול במצבים הקשים ביותר במסע החיים הזה עם כל הנסיונות והתיקונים שאנו עוברים לעודד אותנו ולחזק, לתמוך ולהעצים. אך אם אנו מתנתקים זה מזה, או זה מזו, ונכנסים לעולם של ה"אני" ו"העצמי", לא נוכל לראות את האחר. לא נוכל להאיר לו פנים, לא נוכל לראות מה גם הוא עובר במסע הזה ולהיות שם בשבילו, איתו ולמענו, להיות הומניים יותר ולהבין שכולנו נמצאים על אותו גשר צר, ובכל רגע נתון כל אחד מאיתנו יכול להיות בנפילה או בקושי שאם לא נושיט לו יד הוא יפול עוד ועוד.
ולעיתים אדם שנופל ברוחו ונשמתו גם משפיע על אחרים הנמצאים סביבו. ואולי בשביל השם, כשאחד נופל והשני לא מבין, רואה ועוזר לו זה נורא יותר מאי מילוי מצוות שבין האדם למקום, שהרי נאמר "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו".
אם נמשיך בדרך הזו של תקשורת המשתמשת בביטויים כגון "זה שלך", נהפוך להיות מנוכרים יותר, אדישים יותר, אגואיסטים יותר, איכפתיים פחות, רחמניים פחות, עוזרים פחות, מכונסים יותר ויותר כל אחד בעולמו ובצרכיו ובדרכו.
כמה עדינות ורגישות נדרשת מאיתנו ביחסים עם אחרים.
לכל נשמה שירדה לעולם הזה יש תיקון, וכל נשמה עוברת את המסע שלה בכל רגע נתון, איש ואישה, ילד, איש או זקן, ולא תמיד נדע מתי טוב וקל לה ומתי קשה לה והיא זועקת וכמהה כרגע לעיניים שיראו אותה, לאזניים שישמעו אותה, ללב שיחוש אותה, לידיים שיושטו כלפיה, שלא תהיה כאן לבד, חסרת בטחון, אבודה, שקופה, מדוכדכת, אלא מוקפת באהבת חברים, בערבות הדדית, ברגישות אין קץ למסעה. לא לכל אחד במסע הזה יש זוג הורים אוהבים ותומכים, משפחה גדולה, בן/בת זוג, חברים נאמנים וקרובים שנמצאים איתו בכל רגע נתון. יש כל כך הרבה אנשים שמהלכים כאן בינינו בבדידות מזהרת, גם אם הם שמים עליהם מסיכה של "הכל בסדר" כשבפנים הלב זועק לחום אנושי, ליחס, לקשר, אך אתם לא תדעו זאת אם לא תהיו קשובים לנשמתו.
עולם ההלכה הוא גם עולם ההליכה, כיצד אנו מתהלכים כאן בעולם הזה ובאיזו דרך אנו נוהגים זה בזה בגשר הצר הזה עליו כולנו צועדים. כולנו נשמות עדינות, לעיתים שבירות, ולמילים יש כל כך הרבה כח! (ועוד יותר לשתיקות). אם ההליכה שלנו תהיה בעדינות, בדיוק כפי שההלכה מצווה, אם נדאג שלא לפגוע, אם נדאג לראות את עיני הזולת ולראות דרכן את נפשו, אם נקשיב ולא רק נשמע, אם נסכים לצאת מאזורי הנוחות שלנו ולגם לעשות מעשה למען הזולת, אפילו הפעוט ביותר, אולי יהיה פחות כאב בעולם הנשמות, אולי תהיה פחות בדידות, אולי תגיע הנחמה.
'סליחה' היא מילה ענקית וכולנו יודעים שלא תמיד קל לומר סליחה ולא תמיד קל לסלוח, אך היא מילה כל כך חשובה. אך לפני הסליחה עוד יש את הרגע שלפני. את הרגע שבו אנו יכולים להתבונן בנשמת הזולת, ולדעת שהיא רגישה ופגיעה, לבחור מילים, לשקול אותן היטב היטב, וכשכבר מדברים – לדעת, כן פשוט לדעת, שהאחר הוא לא אתה, ומה שפשוט בשבילך אולי מאד מורכב ומסובך עבורו. שהזמן הטוב הזה שבו אתה נמצא עכשיו אולי הוא זמן קשה או מורכב בשבילו. שמילים שעבורך הן מילים בעלמא, בשביל האחר הן כמו סכין בלב, יגרמו לו לזעוק ולבכות או יאטמו וינעלו את ליבו. שהשתיקות שלך לפעמים שוברות יותר מאבן שנזרקת.
רק לא "זה שלך". זה שלך אומר בפשטות "לא איכפת לי", תתמודד לבד. תעבור את המסע הזה שאתה צריך לעבור, את כל הדרך, העליות והנפילות, התיקונים, השיפורים והשדרוגים בכוחות עצמך. כן, זה נכון, אנחנו עוברים את המסע הזה בכוחות עצמנו, אך כמה חשוב שתהיה שם גם אתה בשבילי, שניתן זה לזה כח, אומץ, בטחון, חיזוק ועידוד, חיוך וחיבוק,
מיכה הנביא מגדיר שלושה דברים עיקריים שה' דורש מהאדם: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם: עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט,וְאַהֲבַת חֶסֶד,וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ".
אהבת חסד עומדת באמצע שלושת הדברים החשובים ביותר, והחסד הגדול ביותר שתוכלו לעשות מהיום ואילך זה לראות את חבריכם לדרך; הביטו לתוך עיניהם, הקשיבו, הושיטו יד אוהבת, דברו מילים טובות, תנו להם לחוש מהו חסד יהודי של בין אדם לרעהו במלוא מובן המילה ומהי עוצמתו וחשיבותו בעיני השם יתברך.
תרי וינברג MA ייעוץ פסיכולוגי אישי, זוגי ומשפחתי
