חני ודובי בני 26 הגיעו אלי לפני כחצי שנה. הם היו מאוד סוערים. נכנסו זה לדברי זו, ולא פעם הייתי צריכה לעצור את הלהט והלהבות שהפנו אחד כלפי השני. באופן לא מפתיע חני ודובי סיפרו שעד לפני שנה וחצי היו זוג מאושר, כזה שכל אחד היה חולם להיות כמוהו. הם מתארים את התקופה הזו, מאז החתונה, כשיא האושר בחייהם, על אף האתגרים, הם חוו אופוריה והרגישו שאף זוג אינו מאושר כמוהם. לצערם הרב, הם דיברו על כך בערגה גדולה משום שכעת המצב השתנה לגמרי. הם לא חלמו שזה יקרה להם.
מה יכול לגרום לזוג שבמשך תקופה התענגו אחד מהשני, להגיע למצב שבו הם ניגשים חסרי אונים לטיפול? מסתבר, שעם הדבר הכי משמח שקרה להם, הגיעה התקופה הזו לקיצה. הם כל כך חיכו לו, בציפיה והתרגשות, המתינו להגיע לפסגת האושר, כשהם הזוג האוהב, יחבקו יחד את בנם הראשון.
התינוק הגיע וההתרגשות היתה בשיאה.. את הברית, ארגן אבא של חני, שהיו לו קשרים בכל מה שקשור לאולם, הצלם וכו. חוץ מזה הוא עשה בעצמו 6 בריתות לילדיו שלו, כך שהוא ידע בדיוק מה צריך לעשות ואיך. כשדובי ניסה להביע את דעתו, חני מיד אמרה לו: אבא שלי ממש מבין בזה, תן לו. מבית הרפואה הם הלכו כמובן ישר לבית הוריה של חני, ושם כולם התגייסו לעזור, האמא קילחה האחיות הרגיעו. פתאום החלום שנרקם לו בראש, התנפץ. כשהוא כבר החזיק את שלומי שלהם, מיד דאגה חני להגיד לו: תזהר, תחזיק לו את הראש, אל תנדנד אותו הוא אחרי אוכל. גם באמבטיה שניסה לעשות הוא לא הפסיק לשמוע את חני ואימה אומרות לו, תזהר על האוזניים, תכניס אותו יותר פנימה שלא יהיה לו קר..
היי, אני אבא שלו! הוא חשב לעצמו, אבל לא ממש הרגיש כך.
גם אשתו נעלמה לו פתאום, שעה בחדר, בערך 8 פעמים ביום – כדי להניק, וגם אחרי שסיימה, היא עייפה רוטנת. עושה עניין מכל דבר. מה בסך הכל הוא שאל? הוא כמובן לא יכול היה לדבר יותר מידי כי חני כל הזמן סבבה סביב התינוק ובילתה עם אחיותיה והוא נותר בודד. הוא די מהר הבין שהמקום שלו התערער.
אחרי חודש שלם, כשהגיעו הביתה הוא כבר היה כועס מכדי לדבר על מה שקרה בנחת. הוא פשוט העדיף לא להעלות את הנושא, אבל הריחוק ניכר מאוד. משום מה היה נראה לו שאת חני זה לא כל כך מטריד.. היא היתה כל כך עסוקה בעצמה ובתינוק. גם כשהם ישבו לשתות כוס קפה בערב, היא היתה עם התינוק ביד, מחייכת אליו ומגרגרת כשבעלה דובי יושב לידה ומחכה לרגע שהיא תהיה ולו לכמה דקות, רק איתו. אבל כשזה כבר קרה, תמיד הנושא היה היא ושלומי. מה הוא עשה וכמה היא ישנה ואיך כואב לה. לזה התווספו דרישות כמו: אני לא יכולה לקום כל כך הרבה פעמים בלילה. תקום גם אתה.
זה כאב לו . הוא הרגיש נבגד.
הזה התינוק שהיה אמור להביא לשניהם אושר כפול? לאט לאט הוא התרחק. הווא די אהב את שלומי. הוא לאט לאט התחיל לחייך ונהייה עגלגל ומתוק. אבל היה לו כעס על התינוק הזה. בהרגשה שלו, חני איבדה את העניין בו. הם בהרחקות מאז הלידה, והוא הרגיש את זה היטב! חני כבר לא שאלה אם הוא רעב, כבר לא התעניינה איך היה לו בעבודה. היא היתה טרוטה ועייפה, ורק ציפתה שיגיע ואז דחפה לידיו את העגלה והתינוק. תחליף לו אתה, אני גמורה. נהייתי פועל בבית. כך הוא הרגיש.
לאט לאט חני התאוששה, וכששלומי התחיל לישון קצת יותר, היא גילתה פתאום שדובי מאחר שוב ושוב לחזור הביתה, ומשום מה העבודה שלו נעשתה עמוסה מהרגיל. על רקע האיחורים והעומס הזה, חני החלה להרגיש שדובי כבר לא מעוניין בה יותר מידי. אחרת היה עושה מאמץ לסיים קודם. כך הם מצאו את עצמם רבים על שעות העבודה ועל עוד נושאים רבים אחרים.
דובי מצידו, העדיף לבלות את זמנו בעבודה, מלבוא הביתה ולהרגיש שהזיק היחיד שניצת בעיניה של חני, הוא שסוף סוף יהיה מי שיחתל את התינוק במקומה. לאט לאט הם הרגישו שהם בירידה תלולה שרק נעשית יותר יותר מסוכנת. ואז, למרות החשש הגדול של דובי, מללכת לטיפול, ומהתווית שעלולה להיווצר (אפילו בהרגשה שלו על עצמו), הוא ישב עם חני וביקש ממנה שתבוא איתו לטיפול. חני, שממש לפני הלידה טופלה אצלי ב-CBT הפרעת חרדה שמאוד הציקה לה, וכבר עשתה צעד בעבר של ללכת לטיפול, מיד אמרה שהיא מוכנה ללכת בתנאי שהוא מסכים להגיע אליי, הוא, שראה תוצאות אצל אשתו בעבר, הסכים לנסות.
הם הגיעו והבינו שהם נמצאים במצב נורמלי כי משבר הלידה הוא משבר אצל הרבה מאוד זוגות. העצמתי אותם על כך שלקחו החלטה בטרם יהיה מאוחר. מאז הם נמצאים אצלי בטיפול שכבר מהפגישה הראשונה היה, ונוגע במקומות מאוד עמוקים בקשר, בין השאר הם למדו להקדיש לעצמם ולזוגיות (כן, גם לעצמם בנפרד) זמן שהוא מהנה ולא לוותר על כך.
בפגישה האחרונה, אמר לי דובי: "אם רק היה לנו נס חנוכה כזה, שתשומת הלב של חני היתה יכולה להספיק לשלומי בלי שזה יבוא על חשבוני, ואם היה לה זמן וכח שממשיכים וממשיכים ובמקום להספיק ליום אחד מספיקים לשמונה ימים, כנראה שלא היינו מגיעים לכאן. אבל בדיעבד, אני חושב שהיום, אפילו שאנחנו רק באמצע תהליך, אנחנו יכולים לחגוג את הרגע הזה, כי רמת הקשר שלנו היום לא קרובה למה שהיתה לפני חצי שנה. והאמת, גם לא לזו שלפני הלידה..".
זוגות רבים מידי מגיעים אלי אחרי משבר הלידה. לא פעם אפילו זוגות שמגיעים אחרי 30 שנות נישואין, יודעים לשחזר שהכל התחיל בלידה הראשונה או לפעמים בשניה. הם מתארים את חויית ההורות הראשונית כמרגשת במיוחד אבל בו בזמן את הקושי הגדול שחוו מבחינה זוגית. אם אתם לפני לידה, או מיד לאחריה, כדאי שתדעו שיש דרך להתמודד עם השינוי בדרך יעילה ואפילו מקרבת.
לאור הנרות זהו זמן מצויין להתבונן בהם וגם אחד בשני ובמה שקורה ביניכם, ולהחליט שמעכשיו תהיה תוספת אור שממילא תגרש את החושך וגם אם יש אור, אנו לומדים מחונכה לא להסתפק אלא "מוסיף והולך ומוסיף באור".
חנוכה שמח ומאיר!
מירב לביא, יועצת נישואין ומשפחה http://mlavi.israel-online-academy.co.il/workshops/3502
]]>
