בנסיון החוזר ונשנה (ללא הצלחה!) לשנות את האחר, פותחים לא פעם בני הזוג את פיהם ואוכלים את האחר והופכים אותו לטרף שסוע ומיוסר. מטיחים הטחות: מה יהיה איתך? אתה אפס מאופס! חולה נפש, ועוד כיד הדמיון...
מנגד הם גם שותים בצמא את כל מה שהאחר אומר ומחזיר להם. כל מילה שנאמרת, מופנמת ומולידה מיד תגובת נגד.
המילים שיוצאות ממנו כאילו הופכות להיות חלק ממני ואני מתחילה להאמין בהם במידה מסויימת. אם הוא אומר שאני אפס – כנראה אני באמת גרועה מספיק...
ומה עוד עושים כשאנחנו חסרי אונים? מתפללים – הבעיה שהתפילה לרוב מכוונת אל האחר - שהוא ישתנה סוף סוף ויוכל להיות הבעל שאני מחפשת...
כדי לבטל את הגזירה – כדאי לצום!
לא לאכול – בלי אמירות פוגעות ומאשימות.
לא לשתות – לא להיות מושפע כל כך ממה שהשני אומר כלפינו.
ולהתפלל - אבל הפעם על עצמנו, שנצליח להכתיב מנגינה אחרת לחיינו.
בדיוק כמו בריקוד הליצנים "אולי תרקוד איתי?" – אני אקח אחריות ואכתיב מוזיקה מסוג אחר. כזו שתביא לתוצאות אחרות.
איך עושים את זה?
איך לא אוכלים זה את זה? פשוט מכריזים על צום. וכשמבינים שזה אסור – הרסני ופוגע גם בי לא פחות – פשוט לא אוכלים. בדיוק כמו שלא נתפתה לאכול משהו שהוא אינו כשר.
איך לא שותים את מה שהשני אומר בלי להתייבש וליצור מרחק של אדישות לכל מה שיעשה? זאת עבודה ממושכת שאם נחליט לעבור אותה, בליווי של איש מקצוע שמבין בתחום, נצליח להיות שם, בשבילו, גם כשהוא כועס, בלי להפגע עד עמקי נשמתנו ולרצות להחזיר מלחמה – אבל עם המון קשר! חלומי הא?
ועם תפילה שהקב"ה יתן לנו הכוח לצאת משמחת הפורים הזו עם החלטה שלא חוזרים אחורה, אלא ממשיכים את השמחה כל השנה. ונהפוך הוא – אבל הפעם ההיפוך יהיה של המנגינה החדשה שתתנגן לנו בבית... אם רק נחליט שאנחנו רוצים בכך!
הכותבת היא יועצת נישואין ומשפחה
mlavi.lichyot@gmail.com
]]>
