מישהו מקשיב לי בכלל?

בעבר התראיינתי ברדיו, עליתי לתוכניות שונות וכדו'.

אבל הזו היתה תוכנית מוקלטת, והקלטתי אותה בירושלים ברשות השידור.

יצאתי עם הרגשה מוזרה. לא נעימה כל כך...

לא קל לשבת ולדבר לאוויר ועוד במיקרופון.

במשך 35 דקות.

מה בכל זאת הניע אותי להמשיך ולדבר?

התקווה או הידיעה שכנראה יש מי שיקשיב לכך אחר כך. והמסר הוא מסר חשוב...

בכל זאת, זה לא דומה להרצאה לפני קהל ואפילו לא לשיחה בטלפון עם אדם שאתה אמנם לא רואה אותו, אבל מקשיב לך בזמן שאתה מוסר לו מידע.

אפשר בקלות להרגיש כשאדם מדבר ומדמה שיחה לקהל. מי ששמע את השידור, בטח הרגיש בכך.

למה אני מספרת לכם את זה? כי אולי חלק מכם חווים את ההרגשה הזו לא פעם.

מרגישים שמדברים לאויר כי אין לכם הרגשה שיש מי שמקשיב.

דאגה בלב איש ישיחנה

מה גורם לכם בכל זאת להמשיך לדבר אם בכלל? כנראה ההרגשה והתקווה שאולי בכל זאת

משהו ישמע והדבר בכל זאת יפגע מתי שהוא ולפעמים עצם הרצון להוציא את הדברים,

להעביר מסר (לרוב של חוסר שביעות רצון...) זה בצד הנייטרלי של הדברים.

אבל כשההרגשה של החוסר אונים מכך שאין עם מי לדבר מתעצמת, זה יותר מזכיר מלחמה מאשר נסיון למסור מידע.

תמות נפשי עם פלשתים

מה אני משיג במלחמה וההתקפה הזאת? תקווה שאולי בפעם המי יודע כמה משהו בכל זאת יקרה, ודברים ישתנו.

ואם לא, לכל הפחות רצון להפגין כח, במלחמה כמו במלחמה, תמיד יש מנצח ומפסיד.

בטח ובטח כשהיא מתרחשת בבית, כשיש הרגשה שאין הקשבה והכלה מהצד השני, אנחנו באים בטענות לשני ומתחיל מאבק, כשהדברים שאנו אומרים נופלים על אוזנים אטומות, יש הרגשה מתסכלת שגורמת לנו בדרך כלל

אחת משתי אפשרויות:

או להכנע, להתייאש ולהרים ידיים ובכך לתת לשני הרגשה שהוא ניצח.

אבל אנחנו לא כל כך בקלות מוכנים לוותר על הניצחון שלנו.

לכן, לפני שאנחנו מתייאשים ומרימים ידיים, אנחנו מנסים הכל.ומתחילים באפשרות השניה....

להכות חזק יותר, ובמיוחד כשמפגיזים אותנו בטענות, לא להשאר חייבים.

לפעמים אפילו הרגשה קשה של "תמות נפשי עם פלשתים". רע לי - אז שיהיה לו גם רע.

הוא עושה לי רע, לפעמים אפילו בשקט, ברוגע שלו שמתפרש אצלי כאדישות לרגשותי, אז אני אכה בו עד שיתעורר אצלו משהו ואני ארגיש שהוא שם לב אלי.

עדיף שתשגר עלי טיל

אין עונש יותר קשה מהרגשה שאתה מדבר לקיר אבן, קרה לכם פעם שניסיתם לדבר פעם אחר פעם למישהו או לקרוא לו והוא, לא רק שלא אמר משהו כמו: "רגע, אני כבר איתך" או משהו כזה, אלא פשוט התעלם כאילו אתם לא קיימים? אין דבר יותר מכעיס מזה.

לא פעם אשה אומרת לבעלה שמרגיש "מה בסה"כ אני עושה? לא אמרתי שום דבר רע:"עדיף שתצרח עלי מאשר שתתעלם ממני..."

ביחד אבל כל אחד לחוד

פעם, זה היה הבעל שקורא בעיתון ולא מישיר מבט לאשתו שמנסה לדבר איתו,היום בדור ה'ווצאפ' זה אפילו יותר גרוע.. נשים רבות מרגישות בחלק גדול של היום שאין להם מי שמקשיב כי גם כשכבר יושבים ביחד, הווצאפ תמיד מזכיר את עצמו והאשה מדברת הרבה פעמים לבעל שבכלל לא שומע אותה, (שלא לדבר על להקשיב...)

אלא עסוק בעוד עדכון ובעוד בדיחה שנשלחה באיזו קבוצה.. ויש כמובן את אלו שחווים גם להיפך.

אז בכל רמה שזה לא יהיה אנחנו רוצים להרגיש שהשני נמצא שם ומקשיב, לא רק קהל מדומה, כי כמו שכתבתי

זה לא קל.. ותאמינו לי.כרגע, אם אתם רוצים לשפר,נסו להניח את המלחמות בצד,התחילו בזמן איכות ללא מפריעים.

זמן נקי מרעשים,נקי מפלאפונים או גורם מפריע אחר, בו תשוחחו על הא ועל דא.

מנסיון, זוגות חווים את זה כדבר לא קל, להתנתק מהפלאפון לגמרי (מילא על שקט...)

אז קחו לכם זמן שלא מאיים על קיומכם, זה יכול להיות חצי שעה.. על השעון, לא יותר ולא פחות. לאחר שתסגלו לעצמכם קצת זמן של ביחד, בו מדברים על דברים נעימים והאוירה תשתפר, תוכלו לאט לאט ללמוד איך לדבר אחרת כך שהשני לא רק ישמע אלא גם יקשיב ויהיה נכון לנסות לבוא לקראתכם.