שאול רץ מגמ"ח לגמ"ח, חתם על כל מסמך נחוץ, מבין כי התינוק הקטן חי על זמן שאול. הסכום הענק נאסף, בחסדי השם, התינוק הוטס לניתוח וגם החלים, אבל אביו, אחיו של שאול, פשט את הרגל. כל החובות נפלו על כתפיו הצנומות והדחוקות של שאול. לא היה ברירה: הם מכרו את הדירה, שילמו חלק ניכר מן החובות, והצטופפו. עשרה ילדים, הר של חובות, מצוקה וצער שאין לשאתם.
רק אנחנו יכולים לעזור לו - נכנסים ואוספים זכויות >>
שאול היה עד אז תלמיד חכם שתורתו אומנותו, הוא למד והשקיע בכל כוחו, וכולם אמרו שעדיו לגדולות. הוא עוד יישב בכותל המזרח של גדולי ישראל.
אבל שאול הפך להיות נרדף, אומלל, שהנושים מחפשים אחריו ופוגשים בו בכל עיקול-רחוב ובכל שכונה. הוא עמל בכל כוחו להשיג כספים, לגלגל. להשיב. לא יכול לשאת עיניים אל בעלי חובו. לא מסוגל להגיד "לא יכול" ולהשאיר אותם כועסים וכאובים.
הילדים שלו גדלו, והוא התרוצץ עבור חובות של אחרים. עוד ילד התחתן על כלום. עוד אחד בלי שום סידור, עוד אחד בדוחק. הצער עולה עד השמיים. ילדים טובים, שלא חטאו ולא פשעו, אבל להורים שלהם אין כלום בשבילם.
שבעה ילדים נישאו – ושאול קרס. בבית נותרו שני ילדים שצריך לחתן, וילדת דאון בת ארבע עשרה, ילדה קשה מאד, במצב לא טוב, שאף אחד לא מסוגל לטפל בה, מלבד אמא שלה שכבר אין בה כוח, והמצב הבריאותי שלה רופף מאד.
שאול רואה איך הבית שלו גווע. גם הבריאות שלו מתערערת. מי יכול לחיות כל כך הרבה שנים במצוקה חריפה כזאת, בלי אור, בלי תקווה, בלי שמץ של סיכוי להגיע אי פעם לחיים נורמליים?
ושני ילדים שצריכים לחתן, ואבא ואמא חולים, וילדת דאון שמחרבת הכל, וזקוקה לכל כך הרבה פניות ותשומת לב ואהבה, אבל בבית הזה יכולים לתת לה רק דמעות. רק כאב. רק צער. רק יגון אינסופי.
אין לחם בבית, כפשוטו. אין אוכל, אין בגדים, אין פרנסה. עניות משוועת, מצוקה שאין דומה לה. ההורים כבר לא סוחבים את העגלה הכבדה....
ומי ישא במקומם?
אם אנחנו נחלץ עכשו, מיד, ונעזור – עוד אפשר יהיה להמשיך את המצב עוד קצת. לתת להורים מעט להתאושש, והם ימשיכו לנהל את חייהם. אבל אם הם יפלו עכשו – מה יהיה עליהם?
אסור לנו לאטום אוזניים. אסור לנו להתעלם. הזעקה שלהם מהדהדת מקצה העולם ועד קצהו -- -ר שאול הוא תלמיד חכם, עדין צעיר לימים – טרם מלאו לו ששים – והוא במצב נואש - - - -
רק אנחנו יכולים לעזור לו, כולנו, כולנו כולנו – עכשיו!!!! נכנסים ואוספים זכויות >>