בדיוק בדרך הזו נוצרות בעיות התנהגות אצל ילדים עם בעיות תחושתיות. יש כמה מאפיינים המעידים על כך: "מאז היותו ילד קטן הוא בכה הרבה, ישן מעט, היה קשה להרגיעו. כל שינוי היה קשה לו. אהב בגדים רכים. כשגדל ורצה משהו ולא קיבל הגיב בהתפרצויות זעם".
רק בשנים האחרונות יודעים על הקשר בין אי וויסות תחושתי לבעיות התנהגות. ברור שישנן בעיות התנהגותיות שלא צמחו על רקע אי – וויסות תחושתי וברור שלא כל קושי בוויסות תחושתי מוליד בעיות התנהגות. עצם הידיעה שקשה לילד ולכן הוא קשה, מקילה על ההורה ועוזרת לו לקבל יותר את הילד ופחות לכעוס עליו.
הוא לא סתם ילד רע ומעצבן אלא קשה לו. ואני איני אמא לא יוצלחית שאינה יודעת להסתדר עם ילדים, כי באמת קשה להסתדר עם ילד קשה ולפעמים אפילו בלתי אפשרי וצריך עזרה מקצועית. העזרה תבוא לידי ביטוי גם בתחום הוויסות התחושתי ע"י ריפוי בעיסוק וכו' וגם עזרה בכיוון פסיכולוגי להורים, איך לעזור לילד להכיל את תסכוליו, איך לא להתמוטט ולהשאר רגועים. התמודדות ההורים עם תסכולם עוזרת לילד להכיל את תסכולו הוא.
ההתמודדות ההתחלתית קשה וכשהילד ביקש משהו ולא קיבל והתפרץ בבכי ועם הגיל הגביר את תגובותיו, ועכשיו היו גם צעקות, בעיטות ומכות - וויתרתם, כי קשה לשאת בכיות וצעקות ממושכות. יש הורים שנותנים לילדיהם יותר ממה שיש לתת, כי קשה להם למנוע משהו מילדם. כי גם להם קשה להתמודד עם תסכולים של עצמם. וכיוון שלהם קשה והם 'פגועים' הם משליכים את הקושי שלהם על ילדם והם רוצים להגן עליו. לבל יחוש את הכאב של החסר. ועל כן ישתדלו שלא יגיע לידי בכי או התפרצות, כי אלה מאיימים עליהם וקשה להם איתם. אך מה לעשות ולא ניתן הכל לתת. הממתקים נגמרו בבית והחנות סגורה. או קבלת היום די והותר ממתקים והחלטנו כהורים שעקרונית או בריאותית לא נותנים יותר.
אז יש הורים שמצליחים לעמוד על שלהם גם מול ילד קצת קשה, ויש הורים שמתחילים להטיף מוסר. הם מדברים ומשכנעים ומסבירים, אך דיבורים אינם עוזרים. בדרך כלל, מה שילד זקוק לו זה דיבור קצר חד משמעי - "יותר אינך מקבל היום". הם חושבים שתפקידם כהורים למנוע כל תסכול מילדם ולתת לו את כל מבוקשו. ולא היא. על ההורים לעזור לילדם להתמודד עם חסרים ותסכולים.
ילדים עם קושי בוויסות תחושתי הם סוערים יותר ועוצמת הרגשות שלהם גבוהה יותר ועל כן יחוו תסכול בעוצמה רבה, אם לא קיבלו את רצונם – זה כאילו קרה אסון. וההורים העומדים מולם אינם יכולים לשאת את התגובה הקשה של ילדם. הם נעשים מתוסכלים מול תסכול הילד ומרגישים כשלון כהורים. כך הם נמצאים במעגל ההולך ומתעצם. ככל שהילד מגביר את תגובותיו מול הקושי שלו לחוות תסכול, גובר הקושי של ההורה להתמודד עם תסכולו וחוזר חלילה. עירית חגי שואלת - כיצד ילמד הילד להתמודד עם תסכוליו, אם ההורה עצמו אינו מסוגל להתמודד איתם?
אם כל בקשה, גם לא מתקבלת על הדעת, תענה, הוא לא ילמד למידה שהיא חיונית לו לחיים. למשל, אם הילד רוצה משחק יקר, והוא יקבל אותו מיידית הוא לא ילמד לדחות סיפוקים. למידה שהיא חיונית לחיים. לעומת זה אם יבקש ולא יענה – הוא יכעס, יבכה, ידרוש – וירגיש שהוא חייב את הממתק או המשחק, ואם לא - התסכול יציף אותו והוא ירגיש נורא, אך אחר זמן הוא ירגע ויחוש שהוא "נשאר בחיים" למרות התסכול. כך הורה שאינו נהרס מבכי הילד מלמד אותו משהו מאד חשוב לחיים. הילד ילמד: לא נורא שלא קיבלתי את המשחק עכשיו. פעם אחרת יקנו לי, ועכשיו אני יכול לשחק במשחקים שיש לי.
כאשר הילד "משדרג" את תגובותיו ומתחיל לפגוע באחיו או בחפצים בבית – הוא מאותת שהוא בבעיה. ילד שהורס ופוגע - מרגיש קשה עם התנהגות זו. הוא מרגיש שיש בו משהו הרסני והוא חרד מפני ההרסנות שבו. בעיקר אם אין הורה שעוצר את תגובותיו התוקפניות. כאשר ההורה מצליח לעצור את תוקפנות הילד, זה האחרון חש הקלה וחרדתו מפני הרסנותו פוחתת, כך הוא חש שיש מי שישמור עליו כאשר הוא מאבד עשתונות. כך העולם נחווה כמקום יותר בטוח.
]]>
