הי, אני שמואל מהמרכז. אני בן 53 יש לי 10 ילדים, שלושה בנים ושבע בנות, 15 נכדים ונכדות בלי עין הרע. החיים שלי מאושרים, יש לי הכל ויותר מכך, אבל לאחרונה משהו אכל לי את הלב.
>> למגזין המלא - כנסו <<
אני עצמי בן למשפחה בת 13 נפשות, הקשר שלי עם האחים ואחיות שלי הוא לא קשר רגיל. רק שתבינו, עד הילד החמישי שלי הייתי עושה ליל הסדר עם אחיי ואחיותיי, זה היה תענוג שלא ניתן להסבר אם לא שחשים אותו.
גם עכשיו, הקשר שלי עם אחיי ואחיותיי הוא נפלא, ואנחנו מחוברים מאוד וממתינים להיפגש בכל הזדמנות.
רק דבר אחד אוכל אותי, שאצל הילדים שלי זה לא קורה. וזה, אוכל לי את הלב.
אם היינו מארגנים שבת יחד, אז כל אחד היה מתרץ לי תירוצים. כשרצינו לעשות יחד איזו יציאה, היו מגיעים בכוח לכבודי, כאילו עשו לי טובה. אבל לא ויתרתי, הייתי מארגן בכל ראש חודש סעודה, מבעיר מנגל ענק ומביא את כולם אליי לחצר. אבל ביניהם נשאר הכל אותו הדבר.
זה קיבל ביטוי בכך שאין ביניהם שיחה זורמת וכנה, כמו אני עם אחים ואחיות שלי שאנחנו צוחקים, מעבירים חוויות מהעבר, מדברים אחד עם השני בפתיחות ובכיף אמיתי. כי כשהם באים אליי הכל מתנהל טכני כזה, ויש איזה מתח ולחץ שיוצר חוסר נוחות, שאף אחד לא יכול להסביר.
ניסיתי בכל דרך להבין האם קרה ביניהם משהו, האם יש ריב ביניהם שאני לא יודע עליו. הדבר הראשון שעשיתי זה לדבר עם יוכי בתי הבכורה. אבל יוכי ניסתה תמיד להראות לי שזה נורמלי. "כל אחד עסוק עם החיים שלו, אחרי שמתחתנים זה שונה", היא הייתה מנסה להרגיע אותי.
אבל לב של אבא זה לב מרגיש ויודע, ואני לא קניתי את הדברים שלה, בפרט שבמשפחה שלי כולנו היינו אנשים עסוקים, אבל מחוברים אחד לשני חזק. וזה בכלל שיגע אותי, כי שאלתי את עצמי: "הרי הם רואים אותי איך אני עם האחים והאחיות שלי, אז אין דוגמא אישית טובה מזו...".
בדיוק בתקופה הזו, התרחשה אצלינו במשפחה טרגדיה.
אח שלי בועז התמוטט בביתו, תוך דקות נקבע מותו. ההלם והזעזוע הלמו בנו כהוגן, המומים עד דכדוכה של נפש. בכל ימי השבעה עדיין הלב סירב להאמין, אבל ככל שעבר הזמן, התחלנו לעכל שבועז נפטר.
לבועז שישה בנים ושלוש בנות. הבן הגדול יצחק, ניהל את העסק של אביו כבר בחייו. בוקר אחד הגיע למשרד שלו עו"ד ירון דימרי. "ראשית, אני רוצה להשתתף בצערך על מות אביך", אמר בפנים חתומות. "אבל יש לי משהו לספר לך: אבא שלך בועז ז"ל השאיר אצלי צוואה, הוא ביקש שתהיו נוכחים כולכם במשרד שלי, לקרוא אותה. אשמח שתקבעו זמן מתאים לכולכם בשעות הבוקר". ירון השאיר את כרטיס הביקור על השולחן, ויצא.
שלושה ימים אחרי, צלצלה אליי דורית גיסתי, אשתו של בועז ז"ל. "שמוליק, אני חייבת את עזרתך", היא התחננה, "יש בלגן אצלינו, תבוא לכאן כשתוכל".
כבר באותו ערב התייצבתי שם. דורית הסבירה לי שבצוואה היו כמה סעיפים שגרמו לאש ולהתלקחות, אבל אני סירבתי להבין זאת. על האחיינים שלי? שהן יריבו בניהם? על מה יש להם לריב?
נכנסתי לתמונה, והבנתי די מהר את המצב.
אחי בועז ז"ל כתב בצוואתו שיצחק בנו הגדול יקבל פי שניים בירושה. ועוד דבר, העסק של בועז אותו הוא ניהל ביד רמה עוד בחייו, גם יעבור אליו. כשדיברתי עם האחיינים שלי, ניסיתי להסביר להם שיש עניין שהבכור נוטל פי שניים, והסברתי להם שאחרי הכל זה אח שלהם ועל כסף לא רבים...
אבל אז קמה הבת הקטנה של בועז, הדסה. היא הסבירה שזה לא הכסף, ואין עיניהם צרה במה שקיבל, אלא שזה רק הקש ששבר את גב הגמל. "מאז שהיינו ילדים, יצחק עשה כאן בבית מה שבא לו, ואבא היה מכריח אותנו לכבד אותו וליישר קו עם דעותיו", אמרה בשקט. "אנחנו כבר לא יכולנו לסבול את האוירה הזו, אבל סתמנו את האף ושיחקנו את המשחק לכבוד אבא. זה היה קשה, זה היה נורא, אבל ידענו שיותר נורא יהיה אם אבא ירגיש שאנחנו לא מרוצים מיצחק הבן המועדף.
"עכשיו שראינו את מה שהוא כתב, רק הבנו כמה ההרגשות הן לא היו סתם, וכמה באמת אנחנו הפכנו להיות לא רלוונטיים כאן במשפחה. כי אם יצחק היה מדבר מילה אחת עם אבא, הכל היה משתנה גם אם זה היה על חשבון כולנו. ובדיוק על זה יש כאן כאב, כאב של שנים שגרם לנו להפסיק לשחק את המשחק הזה, ולהוציא זעם של שנים החוצה".
ואז הבנתי מה קורה אצלי. בעצם, הסיפור של בועז עם הילדים שלו - זה הסיפור שלי.
בשבילי יוכי, בתי הבכורה, היא המילה האחרונה. יכול להיות גם בגלל שהיא באמת חכמה גדולה, והיא רופאה בכירה באחד מבתי החולים במרכז. פתאום הבנתי את הסיבה שאצלי הבעיה אולי נראית גדולה, אבל עדיין ניתנת לפתרון.
מה שקורה אצלי זה שיוכי מקבלת את תשומת הלב המיוחדת בבית. כשהיא מגיעה שבת אז מכינים את האוכל שהיא אוהבת גם אם מישהו מהסועדים קצת לא סובל את הריח. כל שאלה וכל תמיהה אני ניגש אליה. אפילו אשתי יודעת, "אם יוכי אמרה, יוכי יודעת". אני זוכר שאם כולם היו מגיעים לערב גיבוש, לא היינו מתחילים לאכול אם יוכי עדיין לא הגיעה עם בעלה. אני זוכר איך הייתי מבקש מאשתי, שתמשוך זמן העיקר שיוכי לא תגלה חלילה שהתחלנו בלעדיה וכבודה ימעט. ואם יוכי בקשר עם מישהו מאחיה או אחיותיה, ממילא כל אלו החתומים על ידה הינם יותר מרוויחים ומקבלים תחושה מועדפת.
הכל עבר לי כמו מצגת אל מול עיניי, כל טעות אפשרית שיכולתי לעשות, כבר עשיתי עם הילדים שלי. אז למה שהם ירצו לבוא אליי מעצמם באמת? בשביל הכיף שלהם? אם הם יודעים שמראש הם כבר לא רלוונטיים, ולא משנה מה הם יגידו או יבקשו, בסוף המילה של יוכי היא המילה האחרונה.
לפני שהלכתי לישון, ישבתי עם לאה רעייתי, ושיתפתי אותה בתובנות שלי. לאה, בכל מהלך השיחה הייתה ממש לחוצה ולא נינוחה, לא הבנתי מה עובר עליה. כששאלתי אותה למה היא כל כך בלחץ, שמעתי את המשפט שפשוט קרע אותי: "אתה צודק שמואל, אבל מה יוכי תגיד על זה?".
רק אז הבנתי כמה עליתי על הנקודה באמת. כי אם אשתי כבר בלחץ מהבת שלה איך היא תגיב על התובנות שלי, אז טיפחתי כאן מערכת של שליטה, שפירקה בכל פעם מחדש את ילדיי. "מה עשיתי לעצמי?", שאלתי בלחש.
מאז, שיניתי גישה.
יוכי הפכה להיות כמו כולם, כמובן לא על חשבון הכבוד הראוי לה כבת גדולה, את החלה בברכת המוציא היא עדיין קיבלה ראשונה. אבל בלי כל גינוני הכבוד והשליטה שרחשתי לה במשך שנים על חשבון שאר הילדים שלי שפשוט התרחקו והפכו להיות בלתי משפחתיים בגללי.
כבר בסעודת השבת לאחר התובנה הזו, שארבעת ילדיי הנישואים סועדים על שולחני, התחלתי לממש את השינויים ביחס אליהם. פתאום גילתי שלא התעניינתי בהם באמת ולא הכרתי אותם, כי תמיד כבודה של יוכי ריקד לי מול עיניי, ובפרט שיוכי שאולי כבר לא באשמתה, טיפחה, דאגה, וידעה לנצל בכל רגע את העונג הזה שנפל בחלקה. לא אוכל לומר שהשינוי בקשר שלהם קרה מהר, זה לקח זמן, אבל מה שבטוח שמבחינתי, זה מאחוריי, ראו זה פלא: פתאום כולם באים מעצמם, וזה מרגש אותי גם אם זה נשמע לכם קלישאה.
כאב לי שאח שלי היה צריך למות בכדי שאני אבין זאת, אבל אני מאמין שכך ה' סיבב וזה לעילוי נשמתו. כאב לי שבמשך שנים לקחתי מילדיי את האפשרות להרגיש שווים כל כך בין כולם, שזו היא זכות כל-כך אלמנטרית שהם היו צריכים להרגיש ולא הרגישו. חישבתי לעצמי כמה דם רע כעסים ומדונים עברו בניהם וכמעט גלשו החוצה, ומה היה קורה אילו אני הייתי ממשיך לטפח את המורא הגדול והשליטה שלה על כולם בתודעה.
• • • • •
לפעמים אנו כהורים מתכוונים לעשות משהו טוב, להנחיל משהו במורשת שאנו רוצים להשאיר כאן. ודווקא הרצון הזה שלנו הוא עיקר הבעיה, הוא חבית חומר הנפץ שאמורה חלילה להתפוצץ בבוא היום. וכשזה יקרה, סביר להניח שכשהיא תתפוצץ אנו נשאל עדיין, למה? מה קרה? מה כבר עשינו? כי באמת אנו לא מתכוונים לעשות רע, ולא מודעים לרע שעשינו, אבל אנו מטפחים תרבות שעוברת הלאה.
מה שלא הצלחתי להבין זה, איך קרה אצלי ואצל בועז משהו משותף. כי אני זוכר שהוריי ז"ל תמיד היו דואגים לאח הבכור שלי, שלמה. אבל שלמה לא נתן לזה לקרות, ואני זוכר לפני שנים איך תמיד היה מבקש מההורים שלי בצורה מכובדת להפסיק עם הדרמות הללו של האח הגדול, וביקש מהם שלא להרחיק חלילה בינינו, ולהתייחס לכולם באופן שווה. וכשהם ראו שזה מגיע ממנו, הם חדלו מכך, ואנו הרווחנו שהפכנו להיות כל כך מחוברים ואוהבים באמת ובתמים.
חלילה שייצא מהסיפור הזה שהאח הגדול הוא כמו כולם, ממש לא. אבל כן חשוב לומר, כבודו של אח גדול לפי התורה הק' הוא מדין כבוד ולא מדין מורא, כי הוא מרובה מהמילה "את" של הפסוק "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ' י"א) וזה שחייב לכבדו אתם לא צריכים אותי, אבל זה שהקשר של כל הילדים שלכם יהיה הכי טוב כנה ואמיתי, בפרט אחרי 120 שנה שלכם ההורים, תלוי בזה שלא תיקחו מהם את האפשרות להיות באמת אוהבים זה את זה, ומכבדים זה את זה.