"זָכוֹר"
מילה מרטיטה הנוגעת עד עמקי הנפש.
זכור זוכרים ונזכור את יום השבת לקדשו, לא נשכח את מעמד הר סיני בחורב. מידי יום זוכרים אנו שש זכירות כפי מנהג אחינו האשכנזים, פלוס ארבע (עשר זכירות) אצל הספרדים.
אך העולה על כולנה היא "זכור את אשר עשה לך עמלק" "זכור" (1) כפול 6 מיליון (6,000,000).
לא. זה לא נכון 6 מיליון. זה הרבה יותר. 6 מיליון זהו רק מספר עגול, ורק של קורבנות השואה הי"ד. והיכן הם עוד מיליוני יהודים שנעקדו במיתות שונות ומשונות, במשך כל הדורות?
בקרוב תחיית המתים, נפגש איתם בהר הקודש בי-ם.
"והימים האלה נזכרים ונעשים",
הָיֹה הָיָה הָמָן מֶמוּכָן הָאַגָגִי - הַמֹלֵךְ מְאַחַשְוְרוֹש וְעַד וַשְתִּי,
זֶרֶש אוֹתוֹ פִּיתְּתָה - עַדֵי תָּלוּ וַיִזָתָא
ואנכי הקטן שואל, מה למה ומדוע?
מה עוזר לי לזכור את המן האגגי, בן בנו של עמלק נכדו של עשו הרשע. למה זה טוב לזכור את היטלר הרשע ימח שמו?
התשובה הקלאסית היא:
מי שלא לומד מההיסטוריה, ההיסטוריה תלמד אותו.
ההיסטוריה (על כל אסונותיה) נוטה לחזור על עצמה, עם תוספות נוראיות. מי שלא מביט מאין בא, איך ידע לאן ילך.
לכן, חייבים לזכור, לקום ולהרוג את העמלקים, העומדים עלינו לכלותינו, בכל דור ודור.
אך נעמד הרבי מליובאוויטש ומקשה:
שתי מצוות מונה לנו הנשר הגדול - הרמב"ם - בעמלק, האחת "זכור" והשנית "מחה תמחה את זכר עמלק".
והדרא קושיא לדוכתא (חוזרת הקושיא למקומה):
ברור למה להשמיד את עמלק, כפי שברור למה צריך למחוק את חווארה ועזתה, כפי שציותה תורתינו הקדושה להשמיד את שבעת האומות הכנעניות "לא תחיה כל נשמה".
אך לא ברור מה הפּוֹאֶנְטַה ל"זכור"? במחית ז' אומות לא ציותה תורה "זכור", ומה נשתנה עמלק?
נעמד הרבי ומבאר, פשט פשוט ויפהפה:
"זכור" זו מצות היחיד. "מחה תמחה" זו מצות הציבור.
בתור איש פרטי, אין עלי מצוה למחות את זכר עמלק. זו מצוה המוטלת על הציבור, וליתר דיוק: על המלך, המייצג והשליח של הציבור.
אך, על אף היותי איש פרטי, מצוה עלי ל"זכור".
זאת למה?
ריבוי דרשות נאמרו ונמסרו לנו בענין מהותו של עמלק, וכל איש פרטי ויחידי מצוה עליו לטפל בעמלק הפנימי שבתוכו.
עמלק בגימט' ספק "הי ה' בקרבנו אם אין".
עמלק בגימט' מר (ואם תרצו) רם. כאשר האדם מתגאה (רם) נעשה מזה לא טוב (מר).
עמלק מטיל קרירות באדם "אשר קרך בדרך".
ועוד כהנה וכהנה.
אך אנו צוללים בעקבות הרבי ותורת החסידות, לפני ולפנים, לעומק פנימיות התורה, וכך מבאר הרבי:
"עַמָלֵק" - וּמָלַק. זה מצלצל אותו דבר, וזה אכן תוכנו של עמלק למלוק לחתוך ולהפריד הראש מן הגוף.
ראש (מוח) יהודי מבין, שה' הוא האלוקים, מלך מלכי המלכים, ה' הוא טוב, הוא אבא רחימאי, אשר בחר בנו להיות עם קרובו הללוי-ה.
מה עושים עם מידע כזה?
עם מידע כזה היה צריך לרוץ ולחבק את ה', בלימוד תורה, בקיום המצוות, באהבת ישראל.
אך ה"עמלק" דואג לעמוד על קו התפר בין יציאת מצרים לקבלת התורה, במובן הפיזי-גיאוגרפי, ובמובן הנפשי-פסיכולוגי.
במובן הפיזי-גיאוגרפי - הנה נגלה עלינו מלך מלכי המלכים, אותות ומופתים בפרעה ובכל עבדיו, כל שנותר כעת הוא לרוץ למעמד הר סיני, וכאן יושב עמלק ולא מאפשר לנו לגשת אל התורה.
במובן הנפשי-פסיכולוגי - עמלק מפריד ומנתק את עולם הרגש בקרבנו מן התודעה שבמוחנו, גם אם אמנם אתה מבין ש"אין כמו אבא בשמים", וכי מה בכך טוען האגגי, זה לא רציני. וכי בגלל תֶּזָה של כמה זקנים מרופטים תתלהב ותתלהט? וכי בגללם תשתגע לעשות מצוות? עזוב. הכל שטויות.
זאת עלינו לזכור, ולאַיֵיב. חובה עלינו לחבר את הראש והתודעה, לעולם הרגש, משם הלאה לעולם המעשה. לחיות כמו יהודי.
היכן מוצאים אנו בתורה שזה ענינו של עמלק?
זאת קראנו בפרשת בשלח, ונקרא שוב בפורים "כתב זאת זכרון בספר ושים באוזני יהושע כי יד על כס י-ה" רש"י על המקום מציין כס ולא כסא, י-ה ולא ו-ה. "שאין הכסא שלם ואין השם (י-ה-ו-ה) שלם עד שימחה זרעו של עמלק"
העמלק חותך מנסר ומפריד מן ה"כסא" את האל"ף אלופו של עולם. משם ממשיך עמלק לחתוך את שם י-ה-ו-ה באמצעו, הוא מנסר את האותיות ו-ה. ידוע בקבלה שאותיות י-ה רומזות לעולם השכל (י - חכמה. ה - בינה), לעומתן ו-ה רומזות על עולם הרגש והמעשה (ו - שש מדות. ה - מעשה המצוות).
הגרון, הוא קו התפר בין הראש (השכל והתודעה) והגוף (עולם הרגש והמעשה) ואותו בא עמלק למלוק, לחתוך ולהפריד.
גם אם אתה מבין, לא צריך להרגיש, בטח לא ליישם.
לכן אנו "זוכרים", לעמוד על המשמר, לזכור את טכסיסי העמלק, ולומר לו: אנחנו כאן. נלמד. נבין. נרגיש. ונעשה.
בשם ה' נעשה ונצליח. בשם ה' נזכור ונצליח.
שבת שלום.
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר.
לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com