"מצאתי את עצמי יושב בכניסה לבניין. שבור ורצוץ. בכל פעם הבטחתי לעצמי שזהו, זו הפעם האחרונה ודי. רציתי לשים קץ לכל הסבל הזה. לא היה לי פרצוף לחזור הביתה לאשתי, לילדים. הרגשתי שיותר אין לי סיכוי בחיים האלו".
>> למגזין המלא - כנסו <<
את הדברים האלו סיפר לי חיים. הוא כמובן ביקש להישאר בעילום שם אבל הסיבה שהוא הסכים לספר את סיפורו - הייתה אחת: "אתה חייב לכתוב ולפרסם שיש פתרונות, שיש מה לעשות. שזה לא בהכרח באשמתך ושבעזרת אחרים תוכל לצאת מזה". אז הנה, כתבנו, ותכף גם נחזור לסיפורו של חיים וסיפורם של נוספים - בהם בחורי ישיבה, אברכים ורבים וטובים שגילו שהחומר הירוק, הטבעי, זה שהיה אמור לתת להם הרגשה טובה ורוגע - הפך לכלא שלהם, לסבל בלתי נגמר והתמכרות איומה ונוראה.
על מציאות הקנאביס במגזר החרדי בדגש על התפוצה בעולם הישיבות כולנו שמענו ואף כתבנו לא פעם. בכתבה זו לא נכנס לשאלה על טוב או רע, על חוקיות ועל דעת תורה. אבל נתייחס לסכנות. כאשר במסגרת המציאות הקיימת חייבים להודות שזה נהיה דבר מקובל ומגניב ועל כן בכתבה זו נכיר ונזכיר את הצד האפל שמאחורי אותו נייר מגולגל.
השבוע נכנסתי לאחד החדרים בישיבה מוכרת. אני מכיר שם את הבחורים והרגשתי בנוח ללכת, תוך כדי שאני מבטיח להם שלא אפרסם פרטים. זו הייתה שעת ערב, אחרי 'סדר שלישי'. ישבתי ושוחחתי עם הבחורים. בשלב מסוים ביקשתי מהם לתת לי מילים ומושגים שעולים להם לראש כאשר אני אומר 'מריחואנה', הם זרקו את המילים הבאות: "ראש טוב", "היי", "שאנטי", "סבבה", "דודא", "מאורגן", "מאנץ", "קססה", "סטיביה", "גריינדר", "אינדיקה", "צחוקים", "קרוע" ו"להנות". נשמע בעיקר הנאה וכיף.
אבל יש עוד כמה מילים שלא שמעתי, ולמרות שאחד הבחורים התעקש על זה ש"מריחואנה פחות ממכר ומסוכן מסיגריות רגילות" הנה כמה אסוציאציות שחייבות להיאמר: פארנויה, יובש, סטילה, סדורל, תופעות לוואי, פיצוץ, סרוט, טריפ רע, התקף פסיכודלי, פסיכיאטרי, פאניקה, הפוך, חוסר שקט, תסכול, אובדן שליטה, התמכרות, כאב, חוסר אונים, דיכאון, אובדן דרך, ייאוש, אפתיות וסבל.
למה זה קורה ולמי זה קורה? התשובה מורכבת. על נתון אחד כולם מסכימים - בין תשעה לעשרה אחוזים מהמשתמשים, מתמכרים לגראס. כן כן, לאותו חומר שלמרבית האנשים הוא יעשה טוב, עבורם הוא מסוכן וקטלני. וגם אם בהתחלה הוא נדמה כמגניב ונעים, בהמשך הוא יפגע בהם גופנית, נפשית ורגשית.
תכף נרחיב עם איש מקצוע על אישיות התמכרותית ולמה יש כאלו שעבורם הוא מסוכן, אך קודם כמה עדויות. נתחיל עם סיפורו של חיים. המדובר בחרדי, ליטאי קלאסי, תושב ירושלים שלמד בישיבה מוכרת: "היום הישיבה שלי קצת פחות נחשבת, אבל בזמני היא היתה אחת הטובות. הפעם הראשונה שעישנתי היה בשיעור ב' כשאחד הבחורים הביא. חשבתי שזה 'קול' ועישנתי עם כולם. האמת בפעם הראשונה לא הרגשתי כלום ושום דבר. אבל בפעמים הבאות שהוא הביא זה גרם לי לתחושת התעלות מאוד גדולה ועשה לי מאוד טוב. בהמשך השנים הפכתי לזה שתמיד מאורגן".
מאיפה הכסף?
"האמת אני חייב להגיד שאני אישית מגיע ממשפחה ברוכת ילדים וההורים שלי לא נתנו לי כסף בכלל כדמי כיס באופן קבוע, רק אם הייתי צריך הייתי מבקש, אבל לעשן עולה כסף ולא סיפרתי להורים שלי שאני בכלל מעשן בטח לא ירוק, ככה שהכל היה בהסתרה".
מתי הבנת שאתה בבעיה?
"לקח לי הרבה זמן להבין. אולי איזה ארבע חמש שנים הייתי בסדר אבל ככל שעבר הזמן הייתי חייב לעשן יותר ויותר ולא יכולתי להעביר יום בלי ג'וינט, וכל הזמן הייתי עסוק סביב זה. וכאן אענה על השאלה הקודמת שלך על הכסף. לא נעים לי להגיד אבל אני הפכתי לזה שמספק בישיבה שלי ובכל הר נוף לכמה מקומות רק בשביל שיהיה לי. פעם אחת הגיעו בלשים לישיבה לחפש אותי והצוות לא הבינו מה הסיפור חשבו שמדובר בטעות, אבל זה לא היה טעות, ניצלתי אז בנס. כל הזמן - או רוב הזמן - אני עוסק סביב זה מה שכמובן פגע בלימוד שלי, בשאיפות שלי, בעשיה שלי, מבחור שתמיד מוביל ובראש הפכתי לאפתי יותר, שקט יותר. לא ממש היה אכפת לי מדברים ולא מצאתי טעם בלימוד. אני די מאשים את הקנאביס בזה, למרות שאז לא ראיתי את זה יותר מידי".
אז אחזור על השאלה, מתי הבנת שאתה בבעיה?
"כמה שנים אחרי החתונה. כי כל הזמן חשבתי לעצמי שאם אני רק ירצה אני יפסיק מיד, כך שבראש שלי היתה המחשבה שזה טוב לי ואני לא רוצה להפסיק. אבל היה לי בראש שאחרי החתונה אני מתחיל דף חדש ומקסימום מעשן באירועים מיוחדים. אבל יומיים אחרי החתונה התחלתי להשתגע. אני מדבר איתך על זה שטיפסתי על הקירות, אשתי חשבה שהיא התחתנה עם משוגע וכשאמרתי לה שאני חייב לעשן היא לא כל כך ידעה מה לעשות וזה בלי שהיא ידעה שאני מדבר על מריחואנה".
בוא נרוץ קדימה...
"כן, אז הייתי אברך תקופה. לא הסתדרתי ולא מצאתי את עצמי, משם עברתי להיות מורה פרטי בחיידר ומשם התגלגלתי כמה זמן בין כל מיני עבודות עד שבתקופת הקורונה נהייתי צלם במשרה מלאה".
ואיך המריחואנה השפיעה עליך?
"תראה, אני לא רוצה להגיד בוודאות שהכל באשמת המריחואנה, אבל יש לזה חלק מאוד גדול, הוא העצים אצלי את האפתיות, הייתי מאחר, עובד בעצלתיים, לא היה אכפת לי מדברים. הייתי קצת אפילו מבולבל וזה כמובן פגע לי בצורה משמעותית בפרנסה, בזוגיות וכל ההתנהלות שלי הייתה רעה מאוד. השיא היה כשלקוח אחד התקשר לאשתי שהייתה מנהלת אותי והתלונן שאני חצי מהאירוע שלו לא הייתי ואשתי הריחה טוב טוב מה קורה איתי והיא הבהירה לי שאני חייב ללכת לקבל עזרה, אבל אני חייתי בהכחשה. אז היא אמרה לי שאם עוד פעם אחת אני מעשן בערב שאני עובד היא תשבור את הכלים. למעשה, חזרתי הביתה ורגע לפני שנכנסתי הביתה הוצאתי סיגריה שהייתה מוחבאת לי ברכב ועישנתי, למרות שהבטחתי לעצמי שלא אעשה את זה. זה היה השלב שנשברתי.
"מצאתי את עצמי יושב בכניסה לבניין. שבור ורצוץ. דיכאון מטורף. רציתי לשים קץ לכל הסבל הזה. לא היה לי פרצוף לחזור הביתה לאשתי, לילדים. הרגשתי שיותר אין לי סיכוי בחיים האלו. אני חייב גם לומר לך שגם לא היה אכפת לי כמעט מכלום. ביקשתי שקט והבנתי שבעולם הזה לא יהיה לי שקט".
ואוו. אז איך זה מסתיים?
"באותו לילה אני באמת לא חוזר הביתה. אשתי התקשרה בבוקר למשטרה ומצאו אותי עם איכון ישן ברכב ליד הירקון. סתם נסעתי מכאן לשם בחוסר שקט. משם לקחו אותי למיון שם דיברתי עם פסיכולוג ששם את הדברים על השולחן, שאני מכור ושאני חייב טיפול".
ומה הטיפול?
"אני גם הולך לפגישות של מכורים אנונימיים, שלמרות שכביכול ההתמכרות שלי היא לא קשה כמו שיש לאחרים, אבל ההתמכרות היא בנפש. וחוץ מזה אני נפגש קבוע עם מטפל מוסמך שמאוד עזר לי".
כמה זמן?
"נכון להיום שנה וחצי. שנה וחצי שלא נגעתי ואני יכול להגיד לך שהחיים שלי התהפכו לגמרי לטובה. חיים עם הרבה יותר שלוות הנפש, הרבה יותר פעלתן, עושה דברים וכמובן אני פתאום מחובר למציאות, אני פתאום מבין כמה אז הייתי מנותק".
האם הכל זה באשמת החומר הספציפי הזה ואיך אצל אחד זה מסוכן וממכר ואצל השני לא? פניתי למטפל מוסמך שעוסק בתחום ושאלתי אותו.
דבר ראשון. מה ההגדרה של מכור? אני מדבר בהקשר של מריחואנה.
"התמכרות היא התמכרות, מוכרים ההתמכרויות לאלכוהול, סמים, הימורים ואצלינו במגזר החרדי והדתי, בעיות של קדושה".
למה אתה אומר אצלינו במגזר?
"כי ההתמכרות זה סוג של שריטה בנפש, כפייתיות בה אתה עושה משהו שאתה לא רוצה לעשות ושזה שולט עליך. זה מנהל אותך ואתה לא יכול שלא לעשות את זה. המכורים איבדו שליטה על החיים של עצמם. זה פוגע בהם בכל תחומי החיים ולא משנה התמכרות למה זה.
"זה נגרם גם ממבנה אישיותי וגם אם בציבור הכללי מוכרות יותר לדוגמה התמכרות של אלכוהול, אז אצלינו נושא הקדושה שהוא כביכול צורך טבעי שהקדוש ברוך הוא טבע בנו, יכול בגלל האיסור ההלכתי להיהפך לבעיה. אבל אני מדגיש שאותו אדם אם הייתה לו גישה לסמים אולי הוא היה מתמכר גם שם. הרבה פעמים המכורים מתמכרים ליותר מדבר אחד ותמיד יש צורך בעוד ועוד ועוד כדי למלא את הבור הפנימי שאף פעם לא מתמלא.
"יש אפילו התמכרות לאוכל. ואם תשאל, הרי אוכל זה צורך בסיסי, אז נכון. כל עוד בן אדם אוכל בשביל להיות שבע, בשביל ליהנות, זה נורמלי. אבל ברגע שהוא אוכל הרבה יותר ממה שהוא צריך ולא יכול להפסיק לאכול אפילו שזה פוגע בו, זאת התמכרות".
אם כך כולנו מכורים לאוכל או אולי כולנו מכורים לנושא הזה של הקדושה כי כולנו מעוניינים בהנאות?
"זו בדיוק הנקודה. תחשוב שאדם נורמלי אוכל חבילת שוקולד למרות שהוא לא באמת צריך את זה בשביל התזונה שלו, זה עדיין בסדר גמור. אבל מה יקרה אם אדם קונה כל יום 10 חבילות שוקולד? יש גם עלות כספית, גם נזק גופני וגם רגשות אשם ואובדן שליטה. תחשוב על מקרה, סיפור אמיתי, שאדם היה קונה לו סמים במקום לקנות אוכל לילדים שלו. ככה זה בכל תחום. ההתמכרות מלבד החומרים עצמם היא במוח".
אמרת שיש אדם שיתמכר ויש שלא, מבנה אישיות. תסביר לי קצת יותר...
"קשה לי לענות בקצרה, זה נושא לקורס. אבל בגדול החומר או ההתנהגות נותנים הרגשה טובה, בריחה קטנה ממציאות החיים המעיקה ואז האדם רוצה שוב ושוב רק שהוא כבר לא רגוע ולא טוב לו בלי זה והוא תמיד יצטרך דברים חזקים ומסוכנים יותר בשביל להרגיש טוב או בשביל לא להרגיש רע".
תגיד, סיגריות. אנשים מכורים לניקוטין אבל אין בזה הנאה כמו שאר הדברים שציינת...
"סיגריות זה טריקי מאוד. זה כאילו מרגיע אבל הבן אדם לא יכול שלא להיות רגוע בלי הסיגריה. אז זה מרגיע? בסופו של דבר החומר עצמו מביא לשקט רק מתי שמעשנים ובשאר הזמן הבן אדם צריך סיגריה. שוב, העיקרון דומה גם במריחואנה. רק ששם תחושת ההיי מאוד חזקה. אז יש כאלו שיכולים פעם פעמיים בשבוע אבל יש כאלו שלא יוכלו בלי, כאשר בפועל יש גם השפעות פיזיולוגיות על הגוף אצל בן אדם שמפסיק, הגוף שלו חייב את החומר".
מעניין מה שאתה אומר. בדיוק קראתי ספר מאוד חכם של אלן קאר. שם הוא כותב את כל הסיטואציות בהם אדם צריך סיגריות. בזמנים של שמחה ועצב, לחץ ורגיעה, בבוקר, בצהריים, בערב, בשביל להירדם, בשביל להתעורר. כשבעצם אני בתור אדם שלא מעשן, לא צריך את הסגריה בשביל זה והמעשנים לא יכולים לעבור את היום, להנות ולהנות בלי הסיגריה המסריחה הזו, שגם באמת לא טעימה וטובה להם בשום דרך.
בחזרה אלינו, מה גורם לאדם להפסיק?
"או-אה איזו שאלה. אצלנו אומרים שהתחתית נמצאת היכן שמפסיקים לחפור. תמיד יש עוד להיכן לרדת, אני מכיר אנשים שהתגרשו, שאיבדו את כל כספם, שנזרקו לרחוב, שהגיעו לכלא - הכל כתוצאה מהתמכרות. האתגר הגדול הוא להביט למציאות בעיניים, להכיר בעובדה שיש בעיה, המכורים חיים הרבה בהכחשה. והרבה פעמים זה בגלל הפחד מההתמודדות בלי אותו דבר שהם חושבים שעוזר להם אבל בעצם קובר אותם".
ומה הטיפול?
"הטיפול הוא גם בגוף, אבל בעיקר בעיקר בנפש. לנסות ולפתור את המקור לאותה בריחה".
אחרי השיחה אתו, נזכרתי שבעת ביקורי בישיבה, היה שם בחור אחד שעליו אמרו שהוא מכור כבד, מעשן כל יום. רציתי לנסות לברר אתו ולהבין האם זאת התמכרות.
תגיד, אתה מכור?
"אני יכול להבין למה חברים שלי הפנו אותך אלי, אבל אני לא מכור".
אבל אתה מעשן כל יום...
"נו ואז מה? אני נהנה מזה".
ולא עולה לך כסף?
"עולה, כל אחד מוציא את הכסף שלו על מה שעושה לו טוב. אני מעדיף לעשן מאשר ללכת לחדר כושר. בעיניי זה לא בזבוז כסף".
זה לא משפיע עליך בשאר היום?
"לא. בכלל בכלל לא".
ומתי תרגיש שזה יותר מידי?
"לא יודע. אם אני לא רוצה אני לא מעשן. ולא חסר ימים שלא עישנתי. הנה תראה בשבת אני לא מעשן".
האם הוא מכור או לא? בהתאם לדבריו - לא. טוב לו, הוא מבסוט, זה לא שולט על החיים שלו. אולי הוא חי בהכחשה - כמו שהמטפל הסביר לי - אבל מה שהוא וכל אחד שנמצא בעשן הזה צריך לדעת - שברגע שתבינו ותחליטו שאתם צריכים עזרה, יש מי שיעזור לכם.
ואולי, אולי, בכלל לא כדאי להתחיל.