ידועה הבדיחה על אותו מוחמד בן מוחמד שעמד בתור לבנק וביקש למשוך מהחשבון 500 ₪ והפקיד מסביר לו שהוא במינוס ולא יכול למשוך כלום מהחשבון, ובן דודנו מתעקש והתור הולך ומתארך, אך הוויכוח ממשיך בלי סוף, או אז ניגש מאן דהו אל אותו מוחמד נתן לו שתי סטירות וצעק לו באוזן אין לך כלום בחשבון, באותו רגע סב מוחמד על עקבותיו והלך, שאלו כולם את מכה המוחמד מה עשית פה? ענה להם: עד עכשיו דברתם איתו והוא לא הבין, אבל אני הסברתי לו בשפה שלו אז הוא הבין...
אומנם זו בדיחה ונכונה על מוחמד אבל יש בה מוסר השכל אמיתי, בעיות קשות מתעוררות בעיקר בגלל חוסר שיח נכון, גם אם מתקיים שיח הוא לא נכון, הוא נטול הסבר, הוא מלא אמוציות וכאבי בטן ורגש אך נטול הסברים שאמורים לשכנע את הצד השני.
אין ספק שתיאור זה מדויק באופיו ובצורתו כלפי נושאיי המדיה והאינטרנט בציבור שומרי החרדי, מצד אחד עומדים מחנכי הדור ובצדק קוראים קריאות מדם ליבם על הנזק הנוראי של "פגעי הטכנולוגיה" שגורמים לחורבן והרס נפשי משפחתי קהילתי ועוד, ויש כל כך הרבה סיפורים ועובדות שיעידו על בתים שהתפרקו על יחידים שפרקו עול והכל באשמת הטכנולוגיה.
מאידך המציאות היא שהעולם דוהר לכיוון זה אם נרצה או לא נרצה זה לא בבחירתנו, הבנקים הופכים לדיגיטליים, שליחת הדואר נעשית במייל, הפקס הולך ונכחד מהעולם, הזמנת תור לרופא ולכל דבר אחר נעשית בדרך זו יותר ויותר, ושלא נדבר על ידע עצום שזמין בכל עניין שניצרך כולל מידע שמציל נפשות, יכולת חוצה יבשות ושנים, יכולת להשפיע על העולם בהפצת תורה ואורה במספרים שבהיסטוריה לא היה שיעור כללי של שום ראש ישיבה בגודל הזה, יכולות של קירוב לבבות, חיבורי ספרים ומחקרים נדירים.
לו הדיון היה רק כלפי שאלה אם ללכת לבנק פיזית או דרך האפליקציה יתכן שסביב שולחן הדיונים יכלנו לשמוע שיח שונה, אך הבעיה מורכבת בהרבה, האינטרנט והרשתות החברתיות מועילות ובאותה מידה פוגעניות וחסרות רסן, לצד חסד חובק עולם והפצת יהדות שניתן לעשות בהם, באותה פלטפורמה ממש ניתן לשלוח חומרי ניאוף נוראיים, יכולת התמכרויות להימורים, חשיפה לסמים והשגתם בקלות, ועוד דברים שלא ראויים להיכתב ולהיזכר פה, שלא לדבר על שיימינג והכפשת בני אדם, וזה באותם פלטפורמות שחושפים מעשים נוראים של פגיעות שבעבר אולי לא היו מטופלות. יחד עם זה ככל שזה טוב באותה מידה זה יכול להשפיע לרעה, ואני אנה אני בא???
הגמרא במסכת גיטין באחת מהאגדות שעוסקות בחורבן מספרות את הסיפור הנוראי הבא (מתורגם לעברית): מרתא בת בייתוס עשירה שבירושלים הייתה. שלחה את שליחה ואמרה לו: לך הבא לי סולת. עד שהלך נמכרה. בא ואמר לה: סולת אין, קמח יש. אמרה לו: לך הבא לי. עד שהלך נמכר. בא ואמר לה: קמח אין, סובין יש. אמרה לו: לך הבא לי. עד שהלך נמכר. בא ואמר לה: סובין אין, קמח שעורים יש. אמרה לו: לך הבא לי. עד שהלך נמכר. היתה חלוצת נעל, אמרה: אצא ואראה אם אמצא דבר לאכול. התיישב לה גלל ברגלה ומתה. קרא עליה ר' יוחנן בן זכאי: 'הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה'. יש אומרים: גרוגרות של ר' צדוק אכלה, ונאנסה ומתה. שר' צדוק ישב ארבעים שנים בתענית, שלא תחרב ירושלים. כאשר היה אוכל דבר היה נראה מבחוץ. וכאשר היה מבריא [אוכל להבראה] היו מביאים לו גרוגרות והיה מוצץ את מימיהן וזורק אותן. כאשר היתה עומדת למות, הוציאה את כל כספה וזהבה, זרקה אותו בשוק ואמרה: זה למה אני צריכה? וזהו שנאמר: 'כספם בחוצות ישליכו'. [גיטין נו א].
הסיפור העצוב הזה מלמד אותנו מוסר השכל לא להיות טיפש כמו השליח של מרתא בת בייתוס, לו השליח היה מגדיל ראש בשליחות הראשונה ומבין שהמצב הוא של רעב, וכשאין סולת לוקחים מיד קמח, ולא מתנהלים בצורה כזו שהמוות ידפוק בחלון ונזדקק לגללים של בהמה, תגדיל ראש תסתכל מה יש בשוק תבין שזה המצב ותייצר אוכל ממה שיש שמה בסוף תמות!! שזה אכן מה שקרה.
"טכנולוגיה היא תחום דעת העוסק בחיפוש פתרונות מעשיים כמענה לרצונות וצרכים" (ע"פ ויקפדיה) המציאות בעולם היא שיש טכנולוגיה והיא מתקדמת מאוד, המציאות היא שבקורונה צרכנות האינטרנט בערים החרדיות זינק בעשרות אחוזים, המציאות היא שכל נער שלא יושב פרופר בישיבה בתיבת נח סגורה, חשוף לכל מה שיש בעולם, כנ"ל גברים ונשים שעובדות, כל מי שנצרך לדברים בסיסיים בארץ ובעולם זקוק היום לאינטרנט.
השאלה היא האם נהיה כמו השליח של מתיה בזמן החורבן וכל פעם כשנגלה שיש עוד ועוד שעושים זאת כמו גנב במחתרת כי זה לא קיבל כשרות וממילא היות ונזקקים לזה התוצאה היא שמשתמשים ללא פיקוח ובמחתרת, ורק בדיעבד כל פעם נמצא פתרונות אחרי "אסונות", או שנגדיל ראש ונחשוב איך מייצרים בשנת תשפ"ג אינטרנט על שלל מרכיביו כקונטרה למה שיש במדיה הרחבה הכללית ונייצר ונבנה עולם כזה הכולל בתוכו צרכנות, יהדות, תרבות, פנאי וכל מה שיש, כי אם לא, המצב ימשיך להיות כנסי חיזוק והתעוררות בזמן שאפשר לחזק את כולם בצורה מיטבית ע"פ גדרי ההלכה, אם רק יהיה שיח נכון סביב שולחן עם האנשים שמתעסקים בתחום ולא מתוך כאבי בטן ואמוציות שונות ומשונות.
בתוך כל הדיון הזה צריך לזכור שיש כבר מאות אלפי חרדים, בארץ ובעולם שיש להם וואטסאפ, והם חברים בעוד ועוד רשתות, וככל שנתעלם ממציאות זו, ולא נייצר מערכת חינוכית משכילה שתחנך את הדור הבא הפוטנציאלי לדעת איך להשתמש במוגנות ובתבונה עם הכלים הללו בל נתפלא אם נמצא עוד ועוד חללים ולא נוכל להגיד שאלו שאסרו לא חטאו.
בפרשה הראשונה אחרי מתן התורה התורה מתחילה מיד להתעסק עם אדם שנמצא בשפל המדרגה יהודי שגנב, ומוכר עצמו לעבד, ולא רוצה לצאת מהעבדות, מצב נוראי שהגמרא מתייחסת אליו באותם רגעים שהוא מחליט כך כאל תחתית מדרגת האדם, אין עוד אדם בתורה שמצווים לרצוע את אזנו ליד המזוזה, כי העבד הזה מעדיף עבדות אנושית מעבדות אלוקית, או עבדות ממונית ליתר דיוק, ולכן עושים לו מעשה חריג, אבל לאחר שהוא עבד, הרמב"ם מלא בהלכות איך מתנהגים לעבד הזה, כמה כבוד צריך לתת לו, ושבעה"ב שלו חייב לדאוג לו לאוכל ובגד לפני שהוא דואג לעצמו, אין פה סתירה לכאורה?? התשובה היא שאחרי שהאדם בחר אנחנו צריכים לדבר איתו בשפה שלו, כי זו הייתה בחירתו!! אין מקום לנדות אותו או כל שפה דומה.
בהמשך הפרשה אנחנו פוגשים שוב בגנב וגם שם התורה נכנסת לעומק הפסיכולוגיה בשפתם ודעתם של גנבים: שמות (פרשת משפטים) פרק כב פסוק ב "אִם־זָרְחָ֥ה הַשֶּׁ֛מֶשׁ עָלָ֖יו דָּמִ֣ים ל֑וֹ שַׁלֵּ֣ם יְשַׁלֵּ֔ם אִם־אֵ֣ין ל֔וֹ וְנִמְכַּ֖ר בִּגְנֵבָתֽוֹ:"
וביאר הרש"ר הירש שמות (פרשת משפטים) פרק כב פסוק א
"אם - במחתרת ימצא הגנב, הרי שדבר זה אמור בזמן שהבעלים הניחו את נכסם מאחורי דלת ובריח, וזו שעה שאין די בפיקוח עינה של שמירת - החוק הציבורית. בשעה זו מוכרח אדם לעשות דין לעצמו, ואלמלא שמירת החוק והגנתו על - ידי הציבור, היה זה המצב החוקי הכללי. שעה זו - שעת לילה היא. איוב (שם) מעלה אפוא את הבעיה, מדוע הוסדרו סדרי עולם כך, שחשכת הלילה יפה למעשי פושעים. מעט מאור השחר היה מבריח את מרבית הפושעים. וכך נאמר שם על הגנב: "חתר בחשך בתים, יומם חתמו - למו (ביום הם נושאים עליהם חותם של קדושה), לא - ידעו אור (האור אינו מודע וידיד להם)". לפיכך אמרו: "הבא במחתרת נידון על שם סופו" (סנהדרין עב ע"א). יודע הגנב, כי בשעת הצורך יגן בעל הבית על רכושו בנשק קטלני, שכן אין לו לסמוך אלא על עזרה עצמית; ומכאן יש להניח, שהגנב ביצע את הפריצה תוך כוונה להרוג בשעת דוחקו - "והתורה אמרה אם בא להורגך השכם להורגו".
לעומת זאת, אם בא הגנב ביום, אין להניח שכוונתו להרוג (עי' השגת הראב"ד, הל' גניבה פ"ט ה"ח). נמצא זה כללו של דבר: בא בלילה - אין לו דמים, בא ביום - דמים לו. ברם, לא נאמר כאן: ואם זרחה השמש, אלא: אם - זרחה השמש עליו, ומכאן שיש לדייק: אפילו אין יום בעולם, ורק זרחה השמש עליו, הווה אומר, הנסיבות מעידות על כך שבעל הבית יכול לסמוך על הגנב שאפילו בפריצת לילה אין בלבו מחשבה להרוג, אלא "מחשבת - יום" בלבד (כגון שיש ביניהם יחסי שלום) - אזי "דמים לו", ובעל הבית חייב אם הקדים להורגו. וכן אמרו במכילתא: "אם זרחה השמש עליו, וכי השמש עליו בלבד זרחה, והלא על כל העולם כלו זרחה? אלא מה שמש שלום בעולם אף זה אם יודע הוא שבשלום עמו והרגו - הרי זה חייב". וכן בסנהדרין עב ע"א: "אם ברור לך כשמש שיש לו שלום עמך - אל תהרגהו, ואם לאו - הרגהו":
התורה דורשת ממך לדבר בשפה של האחר, לא להישאר באג'נדה שלך וע"פ זה להביט אל העולם, בתפיסה כזו אתה תהיה רוצח, אתה חייב לחשוב ולחשבן את הלך רוחו גם של גנב הנמצא במחתרת!! ולבדוק בחלון אם יש שמש עכשיו או לא, ואם יש ותהרוג אותו אתה רוצח וחייב מיתה בעצמך, השמש מאירה לך תפיסה אחרת על מי שנמצא במחתרת!!
תשפ"ג הוא עידן שרבים מהציבור החרדי צורכים אינטרנט ומשתמשים ברשתות החברתיות, הגיע הזמן ליצירת פלטפורמות שאינם שימוש במחתרת, וחינוך מושכל לזהירות מהתמכרויות בעידן הטכלנוגי, כדי שלא נתמודד בדיעבד עם מה שניתן לעשות לכתחילה.
הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין