מהר סיני - לעבד עברי
אם נעיין בחומש שמות מתחילתו נזהה בנקל את השינוי הגדול המתרחש בפרשתנו. בתחילת החומש מסופר על תהליך לידתו של עם ישראל. מאומת עבדים השקועה במ"ט שערי טומאה הופכים בני ישראל להיות העם הנבחר של בורא עולם, הקשורים עימו בברית נצח, ומקבלים את התואר שאין גדול ממנו: 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'.
הקשר שנוצר בין עם ישראל לקב"ה הוא חזק מכל, עם ישראל נושאים את עיניהם אל הקב"ה המוציא אותם ממצרים ודואג לכל מחסורם במדבר 'כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק' ומתמסרים אל הקב"ה התמסרות מוחלטת כפי שאומר הנביא ירמיהו 'זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה' (ב) ואל ברית התורה והמצוות באמירתם 'נעשה ונשמע'. פסגתו של הקשר הזה הוא במעמד שלא היה כדוגמתו מעולם, הקב"ה מתגלה בקולות וברקים והעם שומעים את קול ה' המדבר עימם ואת עשרת הדברות.
זה בעצם התקציר של מה שקורה מתחילת חומש שמות עד פרשת יתרו, אך מפרשת משפטים אנו רואים שינוי מהותי באופי הפסוקים. שוב אין דיבור על היותנו 'ממלכת כהנים וגוי קדוש' אין פסוקים העוסקים בקשרי החיבה של עם ישראל עם ה' כמו האמירה 'בני בכורי ישראל' האמורה בפרשת שמות, ולא פסוקים על התגלות ה', ועל כריתת הברית. פרשת משפטים עוסקת בחוק ובמשפט ומפרטת את הדינים וההלכות שבין אדם לחבירו, את דיני העבד, הגנב והרוצח ודיני המכה את חבריו ושאר משפטי הממון על מכלול פרטיהם.
המעבר החד בין המרחב הרעיוני של הקשר בין הקב"ה לעם ישראל המגיע לפסגתו במעמד הר סיני האמור בפרשה הקודמת, למרחב המשפטי שבין האדם לחברו שבו עוסקת פרשתינו דורש התבוננות. מה ואפוא הקשר הפנימי בין מצוות העוסקות בדיני ממונות ותיקון החברה לתהליך הבחירה שלנו כעם והקשר עם ה'?
מעמדן של מצוות שבין האדם לחבירו
ההסבר לכך נעוץ במעמדן של מצוות שבין האדם לחבירו בתורה, מעמד הרחב עשרת מונים מכללים למניעת סכסוכים והשכנת שלום בין איש לרעהו, אלא כערך עליון ונעלה, כפי שעולה מאמירתו המפורסמת של רבי עקיבא 'ואהבת לרעך כמוך' - זה כלל גדול בתורה (ב"ר כד).
או מאותו סיפור ידוע על הנכרי שבא לפני שמאי והלל ואמר להם: "גיירוני על מנת שתלמדוני את כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת", שמאי דחפו מעליו, ואילו הלל אמר לו את המשפט הבא: 'דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור". כלומר, מה ששנאוי עליך לא תעשה לחברך ואת שאר התורה תוכל ללמוד מכך משום שהתורה כולה היא בעצם הפירוש של משפט זה. באמירות אלו אנו נוכחים לראות, כי בעיני חז"ל, המצוות שבין האדם לחבירו הן העקרונות עליהן מושתתת התורה כולה.
אלא שעובדה זו כשלעצמה טעונה הסבר. שכן, על אף ההבנה בדבר חשיבותן של מצוות אלו בעיצוב אישיותו של האדם, עדיין, הדרך להפיכתן לעקרונות-על שעליהן מושתתת התורה כולה, דורשת ביאור. ובפרט, טעונה ביאור אמירתו של הלל, אשר לפיה כל התורה כולה היא פירוש למצוות "ואהבת לרעך כמוך", כיצד ניתן לומר זאת? איזו שייכות והשפעה יש למצוות אלו עם כל שאר מצוותיה של תורה?
תנאי הבסיס של הרמב"ם לזכות בעולם-הבא
להבנת הדברים יש להקדים כי במחשבת חז"ל ניתנת חשיבות עליונה לקיום מצווה "לשמה". עניין זה ניבט מעשרות מאמרי חז"ל. הרמב״ם אף סובר (אבות א,ו) כי האדם לא יוכל לזכות לחיי העולם הבא אלמלא קיים מצווה לשמה, לפחות פעם אחת בחייו.
הקושי הנעוץ בקיום מצווה לשמה אינו נובע מחוסר הישרות של האדם, אלא משום שהאדם מטבעו הוא יצור אנוכי, כבר מלידתו התינוק רואה אך ורק את עצמו מול עיניו. בהבנתו, כולם חייבים לסייע לו ולשרת אותו. לכן, מערכת החשיבה שלו פועלת בצורה זו של מימוש האינטרסים האישיים שלו. גם פעולות שהוא עושה למען אחרים, נועדו במישרין או בעקיפין לשרת את עצמו. קיום מצווה אך ורק לשם ה', מהווה אתגר משמעותי מאוד, הדורש עבודה פנימית כבירה ומאמץ נפשי רב.
הרפורמה האישית של משפטי הממון
הדרך העשויה להוביל את האדם לפתח בעצמו את היכולת לפעול אך ורק לשם ה' בכל מעשיו ומצוותיו מבלי לערב בהן את הנגיעות האישיות שלו, יכולה להתבצע דרך קיומן של מצוות שבין האדם לחבירו בצורה עקבית. ביצוען של מצוות הנוגעות לחברה, מלבד שהן מטרה לכשעצמן, הן משמשות ככלי רב עוצמה לזקק את כוונותיו של האדם לפעול למען מטרה שהיא אינה הוא עצמו.
כך יוכל האדם לפתח בעצמו מערכת של עשיית מצוות ה' אך ורק לשמן וללא נגיעות אישיות. זוהי אפוא ההבנה היסודית בדברי חז"ל הרואים בקיום המצוות שבין האדם לחבירו אבן יסוד בקיום התורה בפרט ובייסוד הדת בכלל. וזהו ההסבר להצמדתם של משפטי הממון אל תהליך יצירתו של העם; כריתת הברית עם הקב"ה ומעמד הר סיני. שכן, כפי שביארנו, בבסיס היכולת לפתח את הקשר עם ה' עומדת הדרישה 'ואהבת לרעך כמוך', והיא אשר תוכל להוציא את האדם מן המרחב האגוצנטרי בו הוא מצוי מטבע ברייתו ולחברו לעבודת ה'.
"לא טוב היות האדם לבדו"
הד לרעיון זה ניבט אף מהעובדה כי ראשית כל, טרם כל ציווי והוראה, נבראה עבור האדם - האשה. עניין זה מעיד על הדרישה הבסיסית ביותר מן האדם לצאת מהמרחב האישי שלו ולפתח בעצמו את יכולת ההענקה והנתינה לאחר ככלי בסיסי שעל ידו יוכל לפתח את שאר יכולותיו הרוחניות ואת הקשר עם ה'.
***
אם נבקש ליטול אבן דרך משמעותית מלקחי הפרשה אל חיינו האישיים, נוכל לאמץ לעצמנו ראייה זו הדורשת מאיתנו לדחוק את המניעים והמטרות האישיות אל השוליים, ולשים במרכז את הזולת. שכן, כאמור, מעבר למטרת קיום מצוות התורה שבין אדם לחבירו כשלעצמה, בכוחם לקדם שינוי באישיותו של האדם - על ידיהן נוכל לצאת מן המרחב האישי שלנו ולהגיע אל פסגת השלמות האנושית - 'עבודת ה' לשמה'.