הגמרא במסכת יומא (נג ע"ב) מביאה את דברי רבי יהושע בן לוי כי בסיום תפילת שמונה עשרה על המתפלל לפסוע לאחוריו שלוש פסיעות ולאחר מכן לתת שלום [כלומר לסיים במילים עושה שלום במרומיו וכו'], עוד אומרת הגמרא כי מי שאינו נפטר לשלום ואיננו פוסע לאחריו עדיף היה לו שלא להתפלל.
בטעם הפסיעות לאחור כתב רב האי [הובאו דבריו בבית יוסף סי' קכג] כי הן מקבילות לשלושת הפסיעות שהכהנים פסעו בסיום עבודת הקרבן בעת ירידתם מהמזבח ומאחר שהתפילה היא כנגד הקרבת הקברנות אזי בסיום עבודות התפילה יש לפסוע כפי שהכהנים פסעו בסיום עבדות הקרבן בעת ירידתם מהמזבח אל הכבש.
בשבלי הלקט (סי' יח) מובא בשם הגאונים כי טעם הפסיעות בסיום התפילה הוא כדי לצאת ממקום הקדושה שבו המתפלל עמד לפני ה' ולהיכנס למקום החול.
טעם נוסף מובא במשנה ברורה (סי' רכג סע"ק ב) בשם המגן אברהם כי בזכות שלוש הפסיעות שנבוכדנצר רץ לכבוד השם יתברך ניתן לו הכוח להחריב את בית המקדש לכן אנו פוסעים שלוש פסיעות ומתפללים בסופן שיבנה בית המקדש.
אפן הפסיעה לאחור
לעניין אופן הפסיעה לאחור נחלקו הראשונים כיצד מבצעים את הפסיעה וכיצד מונים את שלושת הפסיעות לאחור.
הרשב"א (תשובה שפא, הובאו דבריו בדרכי משה סי' קכג סע"ק ב) סובר כי לשלושת הפסיעות אין שיעור מסוים ודי בשלוש פסיעות כלשהן כדי לקיים את דברי רבי יהושע בן לוי בעניין הפסיעה לאחור בסיום התפילה.
הארחות חיים (סי' כה) כתב כי שיעור הפסיעות לאחור הוא כפי פסיעת הכוהנים וממילא שעל המתפלל לפסוע שלוש פסיעות באופן של נתינת עקב בצד אגודל כפי פסיעת הכוהנים.
כתב הרבינו מנוח (הובאו דבריו בבית יוסף סי' רכג) כי יש אסמכתא מפסוק בספר יחזקאל (פרק א פסוק ז) כי מספר הפסיעות הוא שש [שלוש פסיעות כפול שתיים], ולכן שלוש הפסיעות שיש לפסוע הן למעשה שש פסיעות שכן כל פסיעה מורכבת משתי תנועות האחת של רגל ימין והשנייה של רגל שמאל ולכן בפועל יש לפסוע לאחוריו ג' פסיעות המורכבות משש תנועות של הרגליים
עוד כתב רבינו מנוח כי יש הסוברים שאומנם המתפלל נדרש לפסוע שש פסיעות [כפי שקיימת אסמתכא מהפסוק] אך אין הכוונה לשש תנועות רצופות כאמור לעיל, אלא הכוונה לסך כולל של שש פסיעות ובאופן שבתחילה פוסעים שלוש פסיעות לאחור ובחזרה למקומו פוסעים שוב שלוש פסיעות וממילא שבסך הכול המתפלל פסע שש פסיעות [שלוש לאחוריו ושלוש בחזרה למקומו].
בברכי יוסף (אורח חיים סימן קכג ס"ק ו) כתב כי שיעור הפסיעות הוא ד' אמות ובתחילה יש לפסוע פסיעה קטנה, לאחריה יש לפסוע פסיעה גדולה יותר ולבסוף יש להשלים פסיעה נוספת באופן שישווה את רגליו.
דין הגמרא נפסק להלכה בשולחן ערוך (או"ח סימן קכג סעיף א וסעיף ג)
סעיף א: "כורע ופוסע ג' פסיעות לאחריו, בכריעה אחת, ואחר שפסע ג' פסיעות בעודו כורע, קודם שיזקוף, כשיאמר עושה שלום במרומיו, הופך פניו לצד שמאלו; וכשיאמר הוא יעשה שלום עלינו, הופך פניו לצד ימינו ואח"כ ישתחוה לפניו, כעבד הנפטר מרבו.
סעיף ג: "כשפוסע עוקר רגל שמאל תחלה, ושיעור פסיעות אלו, לכל הפחות, הוא כדי שיתן גודל בצד עקב". וכתב הרמ"א כי לכתחילה לא יפסיע פסיעות גסות יותר מזה.
וביאר במשנה ברורה (קכג סע"ק יג) כי בתחילה יש לפסוע ברגל שמאל פסיעה קטנה, לאחריה יש לפסוע את הפסיעה השנייה בשיעור גדול יותר ולבסוף פסיעה שלישית באופן שרגל שמאל תהיה שווה לרגל ימין.
פסיעה לאחור כשהמקום דחוק
כאמור לעיל הגמרא ביומא (נג ע"ב) אומרת כי מי שאינו פוסע לאחוריו בסיום תפילת שמונה עשרה עדיף היה לו שלא להתפלל, נוכח החשיבות שבפסיעה לאחור בתום העמידה בתפילה לפני הקב"ה, יש לדון כיצד ניתן לקיים את דברי הגמרא בפסיעה לאחור במקרה שהמקום דחוק וקשה לפסוע כפי הנדרש.
במקרה שקיימת צפיפות ולא ניתן לפסוע לאחור, כתב הערוך השולחן (סי' קכג סע"ק ה) כי ניתן לפסוע את שלושת הפסיעות לצד המתפלל ולא לאחריו בקו ישר. "ויש להסתפק אם יוצאין בהפסיעות כשפוסע לצדדין משום דלפעמים מאחוריו דחוק המקום ואולי גם לצדדין הוה כנפטר מלפני המלך ואין ראיה ממה שאמרו לאחוריו דודאי סתמא כן הוא אבל באי אפשר גם לצדדין שפיר דמי ונ"ל ראיה לזה מהא דאמרינן ביומא [נ"ג.] וכן כהנים בעבודתם וכו' לא היו מחזירין פניהן והולכין אלא מצדדין פניהן והולכין וכן תלמיד הנפטר מרבו וכו' מצדד פניו והולך ע"ש וכן אני נוהג במקומות שיש דחק גדול מאחוריים."
במקום דחק גדול שלא ניתן לפסוע אף לצדדין, כתב המשנה ברורה (סי' קכד סע"ק יד) כי יש המקילין [כשיטת הרשב"א והב"ח] לפסוע שלוש פסיעות קטנות ביותר ולקיים בכך את דברי רבי יהושע בן לוי לעניין הפסיעה לאחור ויוצאים בכך שלא ייחשב חלילה שעדיף היה שלא התפלל כלל. "וכמו פסיעות הכהנים בשעת עבודה שהיו מהלכין עקב בצד גודל. וכתב המ"א דבפחות משיעור זה אין עליה שם פסיעה כלל ואין להקל אפילו המקום צר ודחוק ויש מקילין במקום הדחק.
נוכח חשיבות הדברים להלן ציטוט מתוך דברי הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א בתשובות והנהגות (כרך א סימן פ):
"העולם אינם בקיאים היאך לפסוע כדין, והסברתי להם היאך לקיים המצוה כהלכה ובהידור, ובמ"ב (קכ"ג ס"ק י"ג) מביא סדר הפסיעות, בתחלה יפסע בשמאל פסיעה קטנה ואחר כך בימין פסיעה גדולה ואחר כך פוסע בשמאל באופן שיהיו רגליו שוין ע"ש, ותמוה שהכניס עצמו לפלוגתא, ודעת הפמ"ג, ל"ח, וא"ר, ובברכי יוסף בשם הגאונים, שצריך ג' פסיעות שלימות דוקא ובלי זה לא יצא חובתו, ולכתחילה בודאי ראוי לצאת לפסוע כן וכדעת רבינו מנוח, וזהו דעת הקדוש האריז"ל. (אבל בבה"ל מביא גם מהגר"א זצ"ל להקל).
ומרגלא בפי מו"ר הגאון רבי משה שניידער זצ"ל שרוב בני אדם לא יודעים דיני כריעות והשתחויות ודיני ג' פסיעות, ואם לא פסע כראוי הדבר חמור דהחמירו חז"ל בזה שראוי לו שלא התפלל (יומא נג ב), וצייר כעין חיילים שצריכים אימונים היאך יוצאים למערכה, כך ראוי ללמד כל אחד למעשה היאך לנהוג, ועוד לפני שמתחיל לפסוע כורע, ובעודו כורע פוסע פסיעה שלימה ומשוה, ועוד פעם, ועוד פעם שלישית ומשוה, ויפסע במתינות דוקא ולאט לאט שלא יהא כרץ בפני המלך, וכשהגיע למקום שהפסיק לפסוע, בעודו כורע משתחוה לשמאלו ואומר עושה שלום במרומיו, וכורע לימינו ואומר הוא יעשה שלום עלינו, ואחר כך כורע לפניו ואומר ועל כל ישראל, ונשאר במקומו עד קדושה, או התחלת חזרת הש"ץ, או עכ"פ כדי הילוך ד' אמות, ובזה דוקא השלים תפלתו כראוי, (וכ"כ בתולדות הג"ר זונדל מסלנט שראוהו מאמן עצמו בכריעות והשתחויות שלא בשעת תפילה כדי לעשותן בתפילה כהוגן וכעין אימוני החיילים).
ודברי המ"ב והפוסקים שהקילו בשיעור פסיעות, ולדעתם שיעור פסיעות כך הוא, תחלה יפסיע ברגל שמאל פסיעה קטנה ואח"כ יפסיע בשל ימין פסיעה גדולה אח"כ יפסיע בשמאל באופן שיהיו רגליו שוין, נראה שיש לנהוג כן במקום דחק, אבל אין להקל בפחות משיעור שמביא המ"ב כלל..."
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה כלל.