שמי דניאל מהמרכז. נשוי לאביגיל, ואב ל-5. הסיפור שלי הוא 7 שנים אחורנית.
לאביגיל יש אחות, קוראים לה תמי (16).
>> למגזין המלא - הקליקו <<
שנה לאחר נישואינו, תמי החלה לרדת קצת מבחינה רוחנית. הלבוש, החברות, והסגנון שכל כך לא התאים לה.
אני, כחתן צעיר אז, הייתי בקשר טוב עם משפחתה של רעייתי, מספיק היה לי לראות את חמי שבר כלי, את שמחת החיים שירדה לו לאט לאט, בכדי לדבר על ליבה בכל הזדמנות בצורה מאוד עדינה, אבל עדיין דמות רוחנית לא הייתי.
עם כל השיחות שלי עם תמי, זה לא הלך והיא המשיכה בשלה, והיה צריך כאן דמות אחרת.
לחמי היתה דמות רבנית שהוא מאוד אחז ממנו, והוא החליט שתמי צריכה ללכת להיפגש אתו. "רק הוא בחכמה שלו, יכול לשנות לה את הראש", אמר בנחרצות. הוא הלך עימה יחד לפגישה, וכך התחיל קשר של אותה דמות עם תמי. במשך הזמן תמי כבר נפגשה עמו לבד, וחמי היה מאושר על השינוי שהנה אוטוטו קורה אצל תמי.
הוא צדק, תמי השתנתה, אבל מסיבה אחרת לגמרי.
יום אחד היא ביקשה מחמי שהיא לא מעוניינת יותר ללכת לרב ההוא. "זה לא עוזר לי יותר וזה סתם מיותר", אמרה. אבל חמי ראה ברב ההוא דמות שיכולה לשנות לתמי את התפיסה, והוא שידל אותה להמשיך ללכת אליו. אבל היא התעקשה שלא, ולא הייתה מוכנה לשמוע עליו בכלל.
חמי היה חסר אונים, הוא הבין בעצם שיש לרב ההוא השפעה עליה, ודווקא בגלל זה היא לא מעוניינת ללכת אליו כי היא רוצה להישאר בשלה. ולכן הוא לא עזב אותה, ויותר לחץ עליה ללכת ולהיפגש עמו. אבל היא הייתה נעולה כראוי בדעתה, ולאחר הפצרות מצידו של אביה היא אמרה לו את הדבר המזעזע הבא.
"הרב הזה, פוגע בי בענייני צניעות, שחרר אותי ממנו".
אם חשבתם שחמי הזדעזע, טעיתם. כי הוא לא האמין לה, ועדיין חשב שזו עוד מניפולציה שלה בכדי להישאר בשלה. גם כשהיא הזכירה זאת שוב בכל פעם, הוא ביטל את הסיכוי שכך הרב הזה יכול להתנהג, ולא קיבל את הדברים שהיא אמרה מדם ליבה. כמה שניסינו להסביר לו, שהיא זועקת את השבר, וחייב להכיל אותו, הוא עדיין נשאר נאמן לדמותו של "הרב" הפוגע.
אם נשאר משהו תמים בנערה המתמודדת הזו, גם הוא הלך.
מאז, תמי החלה לחיות חיי הפקרות ופריקת עול באופן קיצוני, זה היה משהו שלא היה ניתן לעצור. זה כבר לא קיבל ביטוי בלבוש, אלא בשאר הדברים שכל נערה מהמגזר הכללי רגישה אליהם. זה אכל את כולנו, וחייהם של חמי וחמותי, הפכו למורכבים עוד יותר, מבלי יכולת לתת מענה לנשמה האבודה הזאת. כך היה המצב כארבע שנים.
יום אחד תמי מתקשרת אליי אחוזת טירוף: "אני צריכה אותך דחוף, אבל מה זה דחוף... איפה אתה?".
"אנחנו בבית", אמרתי.
"אני באה", אמרה בבכי.
היא התייצבה תוך דקות, ולאחר הקדמה ארוכה היא סיפרה לי ולאביגיל את הדבר הבא:
"אני בקשר עם בחור אחד כבר שלושה חודשים, ואני..."
היה נראה שקשה לה לספר משהו, אבל לא היה משהו יותר גרוע מהמצב בו הייתה.
"אני בהריון", אמרה.
היא החלה מגוללת בפנינו את ארבע השנים האחרונות שלה, את הריקניות ואת חוסר הסיפוק בחייה. היא סיפרה שפגשה את נתי (26) בענייני עבודה ונוצר בניהם קשר. אמנם הוא גדול ממנה בכמה שנים טובות, אבל הוא בהלם כמוה מהבשורה הזאת, והם לא יכולים לתת לזה לקרות. "אני רוצה להפסיק את זה", קבעה בנחרצות.
לא היה קשה לנחש, שזה מה שהולך לקרות. נערה שנפגעה על ידי דמות "רוחנית" שהעריכה, ועד שהחליטה לספר זאת גם לא מאמינים לה, ומצבה הנפשי וממילא הרוחני רק הלך והחמיר. 'הכתובת הייתה על הקיר'.
בעוד רעייתי מסבירה לה את האיסור של 'הפלה', אני בינתיים מצליח לברר על הבחור הזה. אני מבין שנתי הזה, הוא בחור חילוני עם עבר צבאי עשיר, מאוד בוגר בנפשו ועם המון זיקה ליהדות ורצון גדול להתחזק מבחינה רוחנית. אני חשבתי שהברירה היחידה היא, לחתן אותם.
אכן, נפגשתי עם הבחור. נהניתי מכל רגע במחיצתו, וכל מילה שיצאה לו מהפה הייתה מאוד כנה ואמיתית. הבנתי כמה הוא מחפש קירבה לעולם התורה שלא כל כך זר לו, וכמה זו ההזדמנות של תמי, לצאת ממעגל הסבל וחוסר המעש בחייה.
אחרי התייעצות את הרב שלי, ישבתי עם תמי, ושטחתי בפניה את התוכנית, לבסוף אמרתי לה בשקט:
"בכדי שאבא שלך לא יקבל פיק ברכיים, עדיין לא שיתפתי אותו. ברור שהוא ישמח לראות אותך כלה, בפרט אחרי כל הסבל שעברת. תמי, זו ההזדמנות שלך להקים בית עם בחור רציני. אם את באמת חושבת עליו מחשבות טובות ומאמינה לו אחרי משבר האמון הגדול שחווית, אז תלכי על זה. זה מעוגן מצד דעת תורה ששאלתי עבורך. אני אישית בררתי עליו בדרכים שלי, הוא החילוני הכי דתי שיכולתי להכיר. השמחה תהא גדולה לכל הצדדים".
תמי שמה את כפות ידיה על פניה, ובכתה כמו שלא בכתה מעולם. היא הבינה שזה רגע גורלי, זה רגע שהולך להוציא אותה מהחיים מלאי הסבל אותם היא חווה, ועדיין לא מוצאת מנוחה ומרגוע לנפשה. זה או עכשיו או לעולם לא.
אני ורעייתי, בכינו יחד איתה. בכינו כי ידענו מה היא עברה, ידענו איך הרגישה אשמה ואיך לא האמינו לה כשסיפרה שפגעו בה. הכל רץ אל מול העיניים הרטובות שלנו, וכל רגע שעבר לא השאיר אפשרות שהחלום הזה לא יתגשם.
אחרי שהכל נסגר, ואפילו ההורים של נתי הבינו את ההזדמנות להיות סבא וסבתא צעירים כל כך, מה שנשאר לי זה היה, ללכת לבשר את זה לחמי. אחרי שהבנתי, שהקרקע יציבה מספיק ומוכנה למציאות הזו, הלכתי בשמחה לשמח את חמי בבשורה המשמחת.
חמי הביט בי, וצעק עליי. "איך אתה עושה לי דבר כזה, הא?", הוא רתח מזעם. "אתה היית רוצה לחתן את הבת שלך עם בחור חילוני? הא? תענה לי!", הוא צרח, ואני שתקתי. שתקתי כי הבנתי בדיוק: "זה רגע של פורקן עבורו, והוא עדיין בהכחשה. הוא עדיין לא מבין את מצבה הנורא של בתו, כמו שסירב להאמין לה אז ששיתפה אותו בסיפור הפגיעה ההוא...".
נתי התחזק מאוד, הוא חרדי עובד ומנהל עסק לפרנסתו. אבל הכי חשוב, שהוא בעל נפלא, מכיל, מבין, יודע לאהוב, והצליח להחזיר לתמי את האמון במערכת יחסים תקינה. אני לפעמים מסתכל מהצד ומנסה לדמיין איך זה היה יכול להיגמר.
כיום חמי מבין את ההזמנות שנפלה בחלקו, להוציא את תמי מהמשבר המורכב בו הייתה חיה. אני לא מצפה שיודה לי על כך, אני מבין את הקושי שלו לעשות זאת ולא רואה צורך בזה.
ניסיתי לחשוב מה הצלחתי ללמוד מזה? האם שלא לתת אמון באנשים?! נו... בשביל זה לא צריך את הסיפור הזה, גם כי התורה קובעת שאין אפוטרופוס לעריות, וזהו. ובפרט שבכל שנה רח"ל נוכל לשמוע סיפור מזעזע שיזכיר לנו כמה התורה מציאותית ומדויקת.
אני דווקא הבנתי משהו אחר, הבנתי, שלפעמים לוקח לנו זמן להבין את המצב בו אנו שרויים, יש איזו הכחשה שפתאום תוקפת אותנו ברגעים מסוימים ולא נותנת לנו ללחוץ על כפתור ההזדמנות לצאת ממעגל של סבל.
ישנם אנשים הסובלים מבעיות נפשיות ומסרבים לקבל טיפול תרופתי, כי אם הם יסכימו לכך הרי הם מקבלים על עצמם להקראות 'חולה נפש'. מה שקורה בסוף, זה שחולי הנפש קיים ואינם נותנים לעצמם הזדמנות לצאת ממנו על ידי ההחלטה שלא לקבל טיפול.
הסירוב להאמין לתמי שנפגעה, הוא אותו הסירוב להאמין שזה החתן הראוי לה, הם יושבים על אותו מקום, כי בשני המקרים חמי העדיף לרצות שמשהו אחר יקרה, בשעה שהפתרון היה לחשוב לרגע את סדרי העדיפויות, ולהשתמש דווקא בכלים העומדים לרשותו, ולא באלה שלא נמצאים אצלו.