תגידו, גם אתם מרגישים שיש זינוק מטורף בכמות הגירושין במגזר החרדי?
>> למגזין המלא - הקליקו <<
בתקופה האחרונה אני מקבל מבול של שיחות טלפון, והן לרוב בעלות תוכן דומה: "שלום ישראל, הייתי שמח להיפגש אתך, אני רוצה שנדבר על משהו". אני מחייך לעצמי חיוך אירוני ויודע בדיוק מה יהיה נושא הפגישה. לאחר כמה דקות של שיחה סתמית, זה תמיד מגיע: "תשמע, אני לא יודע איך לומר לך את זה, אבל אני ואשתי כנראה מתגרשים, והייתי שמח שתעזור לי להתמודד עם הסיטואציה".
השיחות האלו תמיד כואבות ומייסרות. בניגוד להרבה יועצים ו'מומחים' לשלום בית, אני לא רואה את תפקידי בהשבת שלום הבית על כנו. אני לא חושב שמותר לי להתערב לאנשים בשאלות הכי כואבות בחייהם מבלי שנתבקשתי, ובוודאי שלא מתפקידי לשפוט אם הם עושים את הצעד הנכון או טועים טעות מרה.
כמובן שאם הם שואלים אותי אני מפנה אותם לאנשי מקצוע מעולים שאני מכיר, וכמובן שאני ממליץ להם שלא לקבל החלטות לפני שהליך הבירור המקצועי מוצה עד תום בכדי לקבל החלטות בלב שלם, אולם לא לשם כך הם פונים אליי. הם פונים אליי משום שפירוק משפחה כרוך בכאב נורא שמי שלא עבר אותו לא יוכל להבין.
מסע גירושין הוא מסע מייסר שמערער את היציבות של החיים. החל בעזיבת הבית, חלוקת הילדים, פרידה, בדידות, מעבר דירה, קשיים כלכליים והליכים משפטיים בבתי הדין, ובמקרים לא נדירים זה יכול גם להגיע להשמצות, מאבקים עזים, ניכור הורי או משפחתי ואפילו למשטרה ומעצרים. הקשיים האלו מערערים כל אדם חזק ככל שיהיה, וכשפונה אלי אדם שרוצה להתגרש ומבקש עזרה - אני משתדל להיות אתו ברגעים הקשים של החיים.
עוד לא דיברנו על הסבל של הילדים: המורכבות הזו של חיים בין שתי בתים צפויה ללוות אותם למשך כל חייהם, וכשההורים שלהם מתחתנים הם צפויים להיקלע למורכבות נוספת של התמודדות עם אחים והורים חורגים, ואם אתם מכירים את הסטטיסטיקות המלחיצות - רוב מוחץ של הנישואין השניים מסתיימים אף הם בגירושין, וכמובן שהדבר לא מוסיף יציבות ואושר לילדים שביתם הקודם חרב.
• • •
אז מה הפתרון - לשכנע אנשים להישאר נשואים?
לא לשם אני חותר. אני לא חושב שרוב האנשים מתגרשים על שטויות, וכמעט ולא פגשתי אנשים מהמגזר שלנו שהתגרשו בקלות. הערך העליון (והמוצדק!) שאנחנו נותנים לבית היהודי, והתפיסה שחשוב לשמור על שלימות הבית בכל מחיר - גורמת לכך שאנשים עוברים מסע של שנים ארוכות ומייסרות לפני שהם מחליטים להתגרש.
מקרי הגירושין במגזר החרדי מאופיינים בכמות גדולה יותר של ילדים, כשלרוב מדובר במשפחות שכבר בשנות הנישואין הראשונות סבלו מאד, אולם הם עשו כל שביכולתם בכדי לשמור על הבית יציב. בניגוד לעולם המערבי שבו ערכי המשפחה נשחקים מפעם לפעם, ובניגוד לתפיסה של "חבל לסבול, אם אתם לא אוהבים תקומו ותעזבו" - התפיסה שלנו שונה.
אנחנו מאמינים בערך של ברית הנישואין, אנחנו עושים הכל כדי לשמור על שלימות הבית ולא מחפשים רק את האושר האישי, וכשאנשים משלמים את המחיר היקר ומתגרשים, הם בדרך כלל לא עושים את זה מתוך קלות דעת. עם זאת, מעניין לציין שבניגוד לעבר - בתקופה האחרונה דווקא יש עליה משמעותית במקרים של גירושין לאחר תקופת נישואין קצרה במיוחד.
• • •
מניעת הצורך בלהתגרש
בניגוד ליועצים מטעם עצמם שרואים ערך עליון בלשמור על ה'בית' גם כשהבית קובר בתוכו את יושביו, אני חושב שהמיקוד צריך להיות מעט שונה. לדעתי אנחנו צריכים לשאוף ל"מניעת הצורך בלהתגרש". אף אחד לא מתגרש כי משעמם לו, וכל אחד היה מעדיף למצוא את האושר בתוך ביתו פנימה, ואם רק היינו יודעים כיצד לגרום לאנשים לא להיות במצבים שבהם טוב גירושיהם מנישואיהם - היינו מורידים את מפלס הגירושין בצורה דרמטית.
בסדרת הכתבות הזו אני לא אכנס לשאלות כמו "על מה נכון לפרק בית", "מהם גירושין מוצדקים", ו"האם עדיף להתגרש או לחיות באומללות". שאלות אלו הן שאלות הרות גורל, וקטונתי מלהביע דעה ציבורית בשאלות שנוגעות לבסיס קיומו של הבית היהודי בעם ישראל.
אולם בדומה למשפט המפורסם ש"עגלון טוב כלל לא נכנס לבוץ", במקרים רבים ניתן להימנע מהגעה למצבים של אומללות בחיי הנישואין, ואם נצליח לשנות את הבעיות שגורמות למצוקה שגוברת על ברית הנישואין, בחלק גדול מהמקרים כלל לא נדרש להכריע בשאלות כבדות משקל שכאלו.
• • •
האם זה בכלל אפשרי?
האם ניתן היה למנוע נישואין שהסתיימו בצורה טראגית?
האם יש דרך לזהות בעיות כבר בשלב הפגישות שלפני האירוסין?
במהלך כתיבת סדרת הכתבות הקודמת שעסקה בעולם הגרושים, נחשפתי לאינספור סיפורי גירושין, ותמיד העסיקו מספר שאלות מתבקשות: האם אפשר היה למנוע את זה? האם היו סימנים מזהירים עוד לפני החתונה? האם הנישואין התחילו בשנתיים מאושרות שלפתע נתקלו במשבר, או שכבר מהרגע הראשון התגלו בעיות? האם קבלת ההחלטות נעשתה בצורה מניחה את הדעת, או שכבר אז שלטו הבלבול והחרטה?
האם הכתובת הייתה על הקיר, או שסתם 'נגמרה האהבה' אחרי כמה שנים של אושר? האם מדובר היה בהפרעה נפשית שניתן לזהות עוד לפני הנישואין, או ש"פתאום התברר שהוא/היא לוקחים כדורים"? ואולי בכלל, כפי שמספרת הקלישאה - "הכל היה טוב עד שהוא התמכר לאינטרנט ועזב את הדרך"?
לא יודע אם זה יפתיע אתכם, אבל בחלק ניכר מהמקרים שפגשתי הקשיים ליוו את בני הזוג עוד בשלב שלפני החתונה. כמובן שלא כל מקרה של לבטים בתקופת האירוסין צפוי להסתיים בגט, ולפעמים גם מדובר במצוקה שנובעת מתקופה שמאופיינת בחוסר וודאות, אולם במקרים רבים התסמינים היו כל כך ברורים, שאם אותם מאורסים היו פונים לאנשי מקצוע טיפוליים הם היו קולטים את הבעיה באופן מיידי.
בחלק מהמקרים הם היו מפנים את בני הזוג לטיפול מקצועי עוד לפני שצצו כל המשקעים, ואם אותם זוגות היו מגיעים לטיפול מוקדם יותר, הם לא היו מגיעים למצב שבו הם רוצים להיפרד, ובמקרים אחרים הם היו מיידעים את הצד השני בחומרת הבעיה.
בכתבות הבאות ניכנס לעומקם של מקרים, ונראה אם ניתן לסייע לאנשים לפעול בצורה נכונה יותר בתקופת השידוכים, האירוסין, ובמשך חיי הנישואין. חשוב לציין שנתמקד באנשים שכבר התגרשו - והמקרים האלו לא בהכרח מייצגים את עולם השידוכים התקין.
• • •
תרשו לי לפתוח בכמה טעימות - מונולוגים של אנשים ששאלתי אותם על נסיבות גירושיהם:
"כחודש אחרי האירוסין הבנתי שמשהו לא תקין", מספרת לאה 38 (שם בדוי). "היינו אצל ההורים שלו בשבת, ואחד האחים אמר לו מילה שלא במקום. הוא התנפל עליו בזעם, ו'פירק אותו' מכות מול עיניי הנדהמות. לבסוף הוא נרגע, הסתובב אלי וחייך, ואמר משהו על זה שאני לא צריכה להיבהל וש'לפעמים צריך להעמיד אנשים על מקומם', אבל אותי המחזה הזה זעזע.
"ראיתי את הזעם בעיניים שלו וממש פחדתי ממנו. זה היה מבט נורא. אני יודעת שאנשים לפעמים כועסים, ושכל אחד יוצא משלוות הנפש כשפוגעים בו, אבל הזעם שלו היה יוצא דופן. הבנתי שאם הוא לא מסוגל לשלוט בעצמו לעיניי ארוסתו, כנראה שהוא אדם שלא מצליח לשלוט בכעס שלו.
"התחתנו, ומהר מאד התברר שצדקתי. הוא היה מתפרץ בצורה מזעזעת בכל פעם שעשיתי משהו בניגוד לרצונו, והוא הרים שאגות בכל פעם שהוא הגיע הביתה והרצפה לא הייתה מבריקה. למדתי שאני חייבת לעשות כל מה שהוא רוצה בכדי לא לחוות אלימות, ולצערי לקח לי 10 שנים עד שקמתי ועזבתי את הבית, אבל אם אתה שואל אותי - הייתי צריכה לעשות את זה עוד לפני החתונה".
אני מאמין שהסיטואציה הזאת מפחידה ומזעזעת. האם כבר אז הבנת שאת נמצאת בבעיה?
"לא ממש הכרתי את הנושא של אלימות, ולא ידעתי להגדיר את זה כאלימות אבל כל החשק ירד לי. ניגשתי במוצאי שבת להורים שלי ואמרתי להם שאני לא רוצה אותו. סיפרתי להם את כל הסיפור הזה, אבל אף אחד לא רוצה להשבית שמחות, והם העדיפו להרגיע אותי ולומר לי שאני לא יכולה לדעת מה היה לפני ומה היה אחרי, ושאולי בכלל אח שלו נגע בו בנקודה רגישה מאד והשפיל אותו לעיניי ולכן הוא מתנהג ככה".
היית מצפה שכל בחורה שרואה מקרה כזה תבטל מיד את השידוך? אני בטוח שכל חתן וכלה פוגשים אחד בשני צדדים שהם לא אוהבים כבר במהלך האירוסין...
"ברור שלא תמיד צריך לפרק מיד, אבל אסור להתעלם מסימני אזהרה. אם היינו מתייחסים לזה ברצינות, עוצרים, פונים לאיש מקצוע או מבררים שוב על הבחור הזה, כנראה שהיינו מבינים שמדובר באדם בעייתי".
• • •
גם מנחם טוען שהוא קלט התנהגות חריגה בתקופה שבין האירוסין לחתונה:
"מהרגע הראשון היא השתלטה עליי, והפעילה עלי המון מניפולציות", מספר לי מנחם (שם בדוי). "אני זוכר שהגעתי לפגישה עם פלאפון, כשר כמובן, והיא שאלה אותי אם אני נוהג להחזיק אותו בקביעות. 'אני לא מוכנה שתחזיק טלפון', היא אמרה כשהבינה שהמכשיר שלי, 'אתה בחור ישיבה ובחורי ישיבות לא צריכים טלפון'. אני זוכר את הרגע הזה, כי היא לא ביקשה, היא לא שאלה ולא דרשה - היא פשוט קבעה עובדה בטון של מפקד שזורק פקודה על הפקוד שלו.
"היו עוד לא מעט מקרים כאלו שבהם הרגשתי שהיא משתלטת בצורה מוגזמת. אני זוכר ששבוע אחרי האירוסין היא אמרה לי שהיא תגיע להורים שלי להתארח בשבת הראשונה שאחרי האירוסין, ועוד לפני שאני אגיע אליהם. (בניגוד למנהג המקובל שהחתן מגיע בשבת הראשונה למשפחת הכלה, ורק לאחר מכן הכלה מגיעה למשפחת החתן. י"ג) היא אפילו לא הסבירה, היא פשוט הציבה עובדה. לא הבנתי למה היא לא שואלת או לפחות מבקשת את זה בחיוך.
"בשמחה הייתי מסכים ולא הייתה לי בעיה עם זה, אבל היא פשוט קבעה עובדה. שאלתי אותה למה, והיא ענתה בהתנשאות: 'כי אני החלטתי ושנינו לא רוצים לריב על זה, נכון?', והייתה עם מבט קשוח ברמה מלחיצה.
"הרגשתי שהיא מוחקת אותי לגמרי ואפילו לא רואה בי בר שיח לדיון, אבל אני לא טיפוס של מריבות, ובאמת לא רציתי לייצר מריבה ולהיות איזה אבי נעלבי, אז זרמתי ואמרתי לה שאין בעיה. אחרי כמה מקרים כאלו, פניתי למישהו מצוות הישיבה ושיתפתי אותו בהתנהגויות החריגות, אולם הוא הרגיע אותי וטען שתמיד בתקופת האירוסין רואים דברים בזכוכית מגדלת ואחרי החתונה בכלל לא מרגישים את זה.
"אחרי 5 שנים של סבל נוראי, שבו השלמתי עם כל תכתיב שהיה לה, ורק אחרי שהתרסקתי נפשית והגעתי למצבים קשים, הגענו לטיפול זוגי. במשך שנים היא לא הסכימה ללכת לטיפול וטענה שהמצב בינינו מעולה, והוא אכן היה מעולה עבורה...
"כשהגענו לטיפול המטפל קלט מיד, והסביר לי שהיא 'נרקיסיסטית' (הפרעת אישיות שלרוב דווקא מופיעה אצל גברים, אך לא רק... י"ג). הוא אמר שהיא נורא מרוכזת בעצמה ולא מסוגלת לתת לי מקום. כשהבנתי את דפוס הפעולה שלה קפצו לי אינספור נורות אזהרה שהבהבו כבר בתקופת האירוסין, ואם רק לא הייתי מתעלם מהם לא הייתי עובר את כל מה שעברתי".
• • •
אז האם אפשר להוריד את מפלס הגירושין?
כיצד נכון להתמודד במצבים של ספיקות?
מה גורם לנו לבחור בני זוג לא מתאימים?
ואיזה בעיות יכלו להימנע לו רק היינו קשובים יותר לזוגות הצעירים בתחילת הדרך?
על כך בסדרת הכתבות הבאה.
- רוצים לשתף אותי בסיפורים מיוחדים? יש לכם תובנה שחשוב לכם לחדד? אתם מוזמנים לפנות אליי במייל: israel@kikar.co.il