"עכשיו זה הזמן"; השינוי בהשקפה של חב"ד ביחס למדינת ישראל

פרק ז': בשינוי מחסידות סאטמר שנאמנים לאידיאולוגיה של הרה"ק ר' יואליש טייטלבוים מסאטמר זי"ע, ולא חוזרים בהם מהטענה שמדינת ישראל אשמה בהחרבת היהדות, כיון שהיא הוקמה בחטא, והללו עדיין מחרימים את המדינה, ורובם הגדול אף לא מתגורר בארץ ישראל - חסידות חב"ד שינתה מדרכה בפועל מהשקפתה שהייתה בה בעבר, והללו מִתְעָרִים במדינת ישראל, רובם מצביעים בבחירות, מתמנים ל"רבנים מטעם" ברשויות השונות, ומוסדותיהם לומדים כמעט כולם את כל דרישות משרד החינוך, ומקבלים מימון מלא.

כך בתחילת המאה העשרים, חסידות חב"ד ומונקאטש (וסאטמר), עמדו בראש ההתנגדות כנגד ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל לעומת 'התנועה הציונית', 'המזרחי', ו'אגודת ישראל' שעודדו זאת - ובימינו המצב שונה כמובן בכל הקשור לחסידות חב"ד, ומצב זה מביא חוגים הקשורים לחסידות סאטמר לנגח את חסידות חב"ד של ימינו, והללו מפרסמים מאמרים עתיקים מאת הרבי הרש"ב והרבי הריי"צ, כדי להוכיח כביכול שחב"ד בימינו שינו את ההשקפה לכיוון הציונים, מה שלא נכון בהחלט, אלא ישנם הסברים מפורטים מאת אדמור"י נשיאי חב"ד, עם נימוקים שונים, כדלהלן:

כך ברשימת תפוצה של 'ילקוט השבעתי אתכם', מאת הרה"ח ר' אביעד נייגר המזוהה עם חסידות סאטמר, נשלח קטע מספר 'אוצר החסידים' (עמוד 256), בו נטען כי כשבִּשְּׂרוּ לרבי הרש"ב כי הציונים עומדים לקבל מדינה ולנצח ניצחון גדול (ייתכן שדובר אז אודות הצהרת בלפור), הרבי השיב שאפילו אם תהיה להם מדינה ויבנו בה את בית המקדש, ויעמוד הכהן הגדול ויקריב קורבנות, ואף תרד אש מן השמיים, אנו נעמוד מרחוק ולא נשתף פעולה.

ברם, לאחר מלחמת ששת הימים, בה זכה העם היהודי לחזור למקומות הקדושים ובראשם הר הבית ונתעורר הפולמוס על הקרבת קורבנות והקמת המקדש, בשיחת 'אחרון של פסח' תשכ"ח, הפתיע הרבי מליובאוויטש זצוק"ל וקבע כי "יש להימנע ולא להיות בי"ד באייר בתוך ט"ו מיל סמוך לירושלים", בשל האפשרות הממשית להקריב קרבן פסח בתחומי ההר.

המסקנה של הרבי הייתה שצריך לצאת מתוך ירושלים בפסח שני: "ומכל שכן שלא לנסוע לירושלים ת"ו לי"ד אייר, ואפילו אם תמצא לומר שאינו אלא ספק וספק ספיקא".

הרבי שלח את אותה שיחה אל הרב שלמה יוסף זוין, ששאלו מה התחדש כעת שלא היה במשך אלפי שנים? והשיב: "עד לאחרי המלחמה דאשתקד, הייתה יד האומות תקיפה". וההסבר הוא שכאשר מדינת ישראל שולטת בהר הבית, הרי שהצורך בהקרבת קרבן פסח מקבל תוקף, ועל כן הורה הרבי לצאת מירושלים כדי שלא להיכשל חלילה בספק איסור כרת.

לכאורה משפט זה מאת הרבי "יד ישראל תקיפה", בהקשר להקרבת קרבן פסח והוראת הרבי יש להימנע מהחשש ולצאת מירושלים לאור ניצחון מדינת ישראל והאפשרות להקרבת קורבן, עומדת בסתירה לדברי חותנו הרבי הרש"ב: "אפילו אם תהיה להם מדינה ויבנו בה את בית המקדש, ויעמוד הכהן הגדול ויקריב קורבנות, ואף תרד אש מן השמיים, אנו נעמוד מרחוק ולא נשתף פעולה".

סופו של הפולמוס, שבפסח שני, י"ג באייר תשל"ה, שינה הרבי את הוראתו, כיון שאין יותר יכולת ואפשרות תיאורטית לבנות על הר הבית, לאחר שלמרות ניצחון מלחמת ששת הימים, הוכח שמנהיגי מדינת ישראל העדיפו ורצו למסור את הר הבית וירושלים לידי הערבים [לצערם של ארגוני שוחרי המקדש. י"ש] , ועל כן ממילא אין יד ישראל תקיפה, והוראתו לצאת מירושלים, מבוטלת.

• • •

הגותו זו של הרבי, מצטרפת לדברי חותנו הרבי הריי"צ' בסעודת יום ב' דראש השנה תש"ח, שאהד וחיזק את ידי לוחמי המחתרות העבריות שפעלו לגירוש הבריטים: "בארץ הקודש יש צעירים שמוסרים את נפשם למען יהודים. הם עושים עבודה טובה מאוד, יחזק הקב"ה את ידיהם בהצלחה. הם צריכים תיקון בקיום מצוות מעשיות, הם צריכים לשמור שבת, להניח תפילין, (לשמור) כשרות [...] אבל על הדברים הטובים שהם עושים בעזרת להבת מסירות-הנפש היהודית, צריכים כל היהודים – בלי הבדל מפלגה – לומר ולברך: תחזקנה ידיהם" (ספר השיחות תש"ח, עמ' 162, בתרגום).

דברים אלו לכאורה עומדים בסתירה גמורה, לדבריו ודברי אביו, הרבי הרש"ב כנגד ואיסור עלייה בכוח לארץ ישראל מטעמים שונים.

אלא מאי? ההבדל הוא כפי שהתבטא אחת הריי"צ (בשיחה עם שז"ר) בנושא הקמת ישובים חקלאים בארץ ישראל: "אז לא היה צריך, עכשיו זה הזמן", וכך גם בנושא זה של "יד ישראל תקיפה", והקרבת קורבן פסח.

• • •

מי שהסביר בטוב טעם ודעת, את ההבדל התיאולוגי בחסידות חב"ד ביחסה לתנועה הציונית לאורך המאה העשרים, הוא הרב ד"ר יחיאל הררי בספרו השישי והרב מכר 'סודו של הרבי', (זכה באות ספר הזהב, ידיעות ספרים, 2013).

לדברי הררי, משנתו הארצישראלית של הרבי מליובאוויטש בולטת, ופעמים הוא הורה לחסידיו מארץ-ישראל לשאול פוסק הלכה, לגבי מטרת הנסיעה לבקר בחצרו, האם היא מותרת, שכן יש איסור הלכתי לצאת מארץ ישראל שלא לצורך.

ברם, מעורבותו הגדולה של הרבי בחייה של מדינת ישראל ותמיכתו בפיתוחה ובשגשוגה לא נבעו ממניעים ציוניים, וכמו כל קודמיו, הוא לא קיבל את האידיאולוגיה הציונית החילונית, ולא תמך בתנועה חילונית.

ההסבר בשינוים המהותיים אצל אדמו"רי חב"ד, היא שההתנגדות של חב"ד היתה רק לרעיון ולאידיאולוגיה החילונית הציונית, ולא לעצם ההתיישבות בארץ ישראל. וכשבפועל ארץ ישראל היוותה מקום מפלט היא התחלפה מיידית לתמיכה בפעולות מסוימות והתמיכה בפעולות מעשיות התחזקה בהדרגה ככל שזו הפכה מרעיון למציאות. הרבי הריי"צ אף תמך בכמה היבטים בפעילות המחתרות ועודד תמיכה והצטרפות לפעילויותיהן, וכפי שכתבנו בפרק הקודם, הוא עודד הקמת ישוב חקלאי הלוא הוא "כפר חב"ד".

בעקבות הרבי הריי"צ, הלך גם חתנו, והפריד בין האידיאולוגיה הציונית לבין התוצר של אותה אידיאולוגיה. הרבי ר' יואל טייטלבוים מסאטמר לעומתו, סבר שמדינת ישראל היא 'מעשה שטן', כיון שהורתה ולידתה בחטא [שזה אומר שהשטן שולט על ארץ ישראל מעל 70 שנים...] הרבי מליובאוויטש שלל השקפה זאת, והתבטא כנגדה.

הרבי מליובאוויטש אף התעמת בפומבי עם חוגי סאטמר, ולאחר הצלת 105 יהודים ב'מבצע אנטבה' הוא דיבר על הצורך להודות לבורא העולם על הנס, למרות שחסידי סאטמר פרשוהו כ"כוחי ועוצם ידי".

כך למעשה השקפתה של חסידות חב"ד בימינו היא שיש להתייחס לתוצר המוגמר של הקמת המדינה שמאפשרת למיליוני יהודים לחיות בביטחון וכנגד כל הסיכויים ומול כל צבאות ערב, נס וחסד שמיימי מופלא.

הרבי מליובאוויטש אף התבטא בכמה הזדמנויות כי הקמת המדינה היא הזדמנות נדירה שניתנה לעם-ישראל כדי להוכיח שהוא ראוי לגאולה, אולם לא קיבל את התפיסה הרוֹוחת בציונות הדתית, על-פיה המדינה היא ראשיתו של מהלך הגאולה.

לפי הסבר זה מאת ד"ר הררי, מובן מדוע חסידי חב"ד בימינו מקימים מוסדות קירוב, למרות שהרבי הריי"צ התנגד למוסדות דומים שהקימו עסקני 'אגודת ישראל' בורשא בתחילת המאה, כפי שהבאנו באחד הפרקים הסדרה זו.

וכך מובן מדוע חלק מחסידי חב"ד מצביעים למפלגות שונות, ואף יותר ציוניות מ'אגודת ישראל', שעליה התנגד הרבי הריי"צ.

להרחבה ועיון נוסף:

'סודו של הרבי', ידיעות ספרים, 2013.

'החסידות ושיבת ציון', (תל אביב תשמ"ו 1986), אלפסי יצחק.

"רבי מנדל קמינר ספר הזיכרון והצאצאים" (ירושלים תשע"ז), ישראל נתנאל רובין.

'פאר הדור': פרקים ממסכת חייו ויצירתו של רבי אברהם-ישעיהו קרליץ בעל "חזון איש".

"גנזים ושו"ת חזון איש" לרא"י קניג.

עיתון "דער יוד".

'שיחות קודש' תשל"ז א (ניו יורק תשמ"ו).

'ראש גולת אריאל' (ירושלים תשנ"ה).

'שיטה מקובצת' ב"ב י"ד ע"א ד"ה דילמא.

אלה אזכרה ב (ניו יורק תשי"ז).

רפאל נחמן הכהן, "שמועות וסיפורים מרבותינו הקדושים" (ניו יורק תש"נ)

ספר השיחות של הרבי הריי"צ, תרפ"ח - תרצ"א, ניו יורק תשס"ב.

מכתבי הרב החפץ חיים, קורות חייו, דרכיו, נימוקיו ושיחותיו, (וורשא תרצ"ז).

קראוס שמואל, 'נשיא וחסיד', (כפר חב"ד תש"ט).

• לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com