"רוצה לשחק איתי בבובות?", אני שומעת את בתי בת ה-8 שואלת מהחדר השני. "בהחלט, מתוקה! כבר באה, רק אסיים קודם לשטוף כלים", אני מגיבה בעליזות, בעודי מביטה בכיור המתרוקן במהירות בתחושת אימה. להעמיד פנים שאני מתלהבת מההזמנה שלה זה אתגר, אבל לעמוד במילה שלי יהיה הרבה יותר קשה, כשאתיישב על הרצפה ואערוך עוד מסיבה מפוארת (חתונה, יום הולדת, או מה שלא יהיה) לבובות שלה.
ואותו דבר אני חשה כשילדי בן ה-5 רוצה שאשחק אתו ברכבות. לבנות את המסלול? אוקיי, אעשה את זה. איכשהו. אבל לגרום להן לדבר ולהיות חלק מסיפור דמיוני מורכב? וואו, קשוח.
אל תבינו אותי לא נכון; אני נהנית לבלות עם הילדים שלי בטיולים בלתי נשכחים לגן החיות, לפארק או לג'ימבורי. אינני יכולה לחכות לשמוע מה הם חוו בבית הספר, לשוחח על הדרמות החברתיות שצצות בכיתותיהם, לצבוע חוברות יחד ולהסתכל על המלאכות שהם יצרו בגאווה. אבל כשהם מבקשים ממני לשחק ולהציג, לעומת זאת, מתחשק לי פשוט לברוח.
אני לא גאה בזה - אפילו הכתיבה על כך מעוררת את תחושת האשמה המעיקה שהבנתי שכל אמא מכירה מסיבה זו או אחרת. כשההרגשה המציקה הזו צצה, אני מנסה לחזור בתשובה. לעתים קרובות, אחרי שמשכיבה אותם לישון, אני מקבלת על עצמי: "מחר אהיה טובה יותר בלשחק איתם. מחר אהנה מזה".
למרבה הצער, יום חדש מגיע ולמרות כוונותיי הטובות ביותר, עיניי עדיין מתגלגלות בכל פעם שמגישים לי בובה או מסילת רכבת. זה נכון: אני מתעבת לשחק עם הילדים שלי. ואם אתם תוהים מה אני חושבת ברגעים המייסרים האלה, הנה מה שבדרך כלל מתנגן במוחי:
'מה אני אמורה לעשות כאן בדיוק? מה הם רוצים ממני? איך אני יכולה להשתתף בקו העלילה המוזר הזה? זה אפילו לא הגיוני! השם, משעמם לי. מתי זה יסתיים? איך אני יכולה להיות יעילה בדרך אחרת מבלי לאכזב את הילד שלי?'.
ברגע שאני מתחילה להסתחרר - השעמום גדול מכדי שאוכל לשאת אותו וחוסר היצירתיות שלי גדול מכדי שאוכל להסתירו ואז אני בדרך כלל מוצאת פתרון זמני: מטלה שצריכה להיעשות ואחרי התקף של אשמה או הבנה שאני מתגעגעת לשהות במחיצתם, מתכננת פעילות בחוץ להמשך היום; או, לכל הפחות, משחק משפחתי מקורה שאני ממש יכולה להתחבר אליו.
אני מודה שיש ימים שבהם אני אפילו לא יכולה להביא את עצמי ל"לשחק אותה" שמחה או לגייס את האנרגיה לשחק באותו דבר שוב ושוב. במקרים אלה, אני בוחרת לומר את האמת כמו שהיא: "אני אוהבת לבלות איתך, מותק. אבל בתור בנאדם מבוגר, אני פשוט לא יכולה לשחק כמוך... ובגלל זה יש לך מזל שיש לך אחות ודמיון נהדר". יורשי העצר שלי זורמים עם זה והשאלה המטרידה ההיא, אם אכזבתי אותם או לא, חוזרת לרדוף אותי רק בהמשך.
כי זה העניין: ניסיתי. אבל די, יש גבול לכל תעלול ואני חייבת להתוודות: אינני מצליחה להתעלות מעל החוויה האישית שלי - כלומר, שהסיטואציה הזו חוזרת על עצמה יותר מדי ולעתים קרובות אני כה חסרת רעיונות, שאני לא מצליחה לחשוב על דרך לשנות את המשחק. האם זה כשל מוסרי? האם אני רק תוצר של טראומה דורית - הילד הפנימי שלי נעלם ולא יקום לתחיה? האם אני כורעת תחת נטל האחריות של אדם 'גדול' מכדי "לרדת" לרמה שלהם? האם אני דורשת מעצמי לעמוד בסטנדרט הורות לא סביר? (אחרי הכל, אני לא זוכרת פעם אחת שאבא שלי שיחק איתי והוא בהחלט לא זחל על ארבע כמו חתלתול, בשונה ממני, שהכרחתי את עצמי לעשות זאת בשבוע שעבר).
לא יודעת מהי התשובה, אבל כן שאני מרגישה אמא נהדרת כשאני משמיעה להם מוזיקה ורוקדת איתם וצופה בריכוז מלא באימוני הכדורגל / קליעת הצמה שלהם ומתבדחת איתם באינטראקציות היומיומיות שלנו. וכמובן, אולי משחק אמיתי, מהלב, לעולם לא יקרה בבית שלנו, אבל אני מתחילה להאמין שזה בסדר. אז הערב אני הולכת להשכיב אותם לישון ולומר לעצמי בשקט "אני עדיין מספיק טובה" - וממליצה לכן לעשות את אותו הדבר.