בליל שבת קודש באחת מהשבתות האחרונות ישבתי עם קבוצת תלמידים ושרנו שירי שבת בדבקות ראויה לליל שבת, כשנהיה שקט עשיתי סקר קטן בין הקבוצה שישיבתי עמה, מי מכם שרים אצלו בבית זמירות של שבת? וכמה? האמת שהייתי בשוק מהתשובות, מעל 80 אחוז מהנשאלים השיבו שבביתם לא שרים שירי שבת בכלל.... האחרים סיפרו על זמירה בודדה, ובודדים ממש סיפרו ששרים משמעותי.
זמירות היו לי חוקיך, כך גדלתי, בבית שזמירות שבת היו המעמד העיקרי של הסעודה, ולא בכפיה אלא באהבה, בחזנות, בשמחה ורגש, לא הבנו את כל המילים אבל הבנו את המנגינה היהודית העמוקה שחדרה ללביבותינו.
סיפור אגדה סביב זמירות השבת מסתובב במשפחתנו, סיפור מרתק גם בגלל המסר שבו: "יהודי מארה"ב הביא למו"ז הגרש"ז אוירבך זיע"א ספר שכלל שאלות ותשובות מודרניות... סבא זצ"ל פתח את הספר ומצא בו שאלה ותשובה מעניינים, שאלה: אם שרים זמירות שבת ובדיוק מגישים מרק לשולחן, האם להמשיך בזמירות או להפסיק ולאכול את המרק??? תשובה: יש להפסיק לשיר זמירות וצריך לאכול את המרק היות שהמרק יצטנן והזמירות לא יצטננו" סיפור שמעלה חיוך יהודי חביב, אך המסר המרתק הוא שמורי זקני זצ"ל וכך גם אמו"ר שליט"א נוהגים שכאשר מביאים מרק מפסיקים לשיר, כדי לא לפגוע במאמצי עקרת הבית, זה השולחן ערוך השישי.
בילדותי סיפרו לי אנשים שהם אוהבים לעבור ליד בית הורי ולשמוע את שירת השבת, וכך גם אני אוהב לשמוע בתים אחרים, כל בית עם העמקות שלו והניסוח שלו, והגוון שהוא מטביע בזמירות השבת.
כה זר ומוזר היה לי לשמוע ולהבין שזה המצב בחלק גדול מהבתים היום שזמירות שבת הם לא חלק מהסעודה, צריך לתת לילדים חופשיות ומשחקים, לצחוק איתם ולקשקש איתם הם טוענים, זמירות כבר פחות שייך אלינו... אכן ללא ספק זה חשוב כל כך לייצר אווירה חיובית עם סיפורים וקשקושים עם הילדים זה אכן חלק מהאווירה המשפחתית, אבל לא רק זה...
וכבר ידוע האמירה הכאובה על אחד מזקני הדור זיע"א שבנו לא המשיך בדרכו רק בגלל שהוא זלזל בזמירות שבת בשולחן שבת. מחריד לחשוב על זה!!
זו אולי הזדמנות להעיף מבט קצר על מצב המוזיקה בדורנו, מצד אחד אמני רגש נדירים, זמרים בחסד עליון, אנשי זיצ'ים, מקהלות מרגשות, אפשר לחזור בתשובה רק מהתעוררות מהשירים האלו, היכל הנגינה קרוב מתמיד לעולם התשובה במוזיקה הזו, בתוספת כלי נגינה שפורטים על מיתרי הלב.
מצד שני מתחרזים להם שירים עם מילים ומנגינות שאתה שואל את עצמך אם זה בעברית בכלל, משלי חיים רדודים, גיורי שירים עלובים, זמרים עם זהות חצי בדויה חצי הזויה, שרים שירי תימהון ודכאון רוחני, אנשים עם כיפות רקומות בסיסמאות לצד כיפות ברזל ענקיות משלבים ידים ויחד מייצרים את המוזיקה החסידית המודרנית הישראלית, והשירים שלהם חודרים לאולמותינו, אתה נכנס לחתונה ורואה קבוצות קבוצות כבשים מקפצים לצדדים שונים עם מבט זוהר כאילו גילו להם את סוד קיום העולם, וכשאתה שומע את השיר את מבין שזה לא בדיוק בשפה שלך, העיקר שזה משמח חתן וכלה ולא משנה באיזה זיווג.
וכשאתה שומע את הצעירים מתזזים בקצב את השירים של הזמיררונים הללו אתה מבין למה זמירות של שבת לא מדבר אליהם... למה כל מקדש שביעי לא מדליק אותם, ולמה מנוחה ושמחה לא משמח אותם, ולמה קה ריבון לא מקפיץ אותם, ולמה אעופה אשכונה לא מרקיד אותם, ולמה אשורר שירה לא מרגש אותם, ואפילו ידיד נפש לא מכסף אותם... כי המוזיקה שלהם היא בכלל מילות עכשוויות של יצורים עתידיים, שלבשו כיפה למען הפרנסה.
לנפשו של המלחין יש השפעה על השיר, לנפשו של הזמר יש חיבור לנפש, למנגינה יש מפתח ללב, אם כל אלו נתונים בידי נמוכי קומה, האייך נצפה שיגבהו קומה משירים וזמירות??
לשיר יש תפקיד עוצמתי, לזמירות שבת יש כוח להוציא את הילדים בני תורה, כמובן שאם האבא מתמתח כולו ורדום לאורך כל השיר ומנמנם בין שבחין אסדר להמתאחדת בתורתך, ורק פיהוקי קצב יוצאים מכיוון האב הרדום והכבד, בל נצפה שצעירי הצאן ימצאו טעם בשירי שבת הקדושים. צריך לזכור שכל משפחה היא מקהלה, כל ילד הוא פלא, כל אבא הוא מנצח, וכל בית הוא בית מקדש של שירת הלווים!!
כאשר עם ישראל אומרים שירה, הם משוררים בנבואה מעומק ליבותיהם, אבל הם פותחים את השירה בענווה עצומה "אשירה לה'- " השירים שלנו כל כולם הם לה' אין פה אנוכיות אין פה ביטוי עצמי, יש פה שירה לה' על ידי התרגשות של שירה, להבדיל משירת הגויים שם כל השיר הוא אנוכי בעל תאווה, אגואיסטי שרואה את עצמו בלבד.
וכדברי הרש"ר הירש פרק טו פסוק א
"- "אשירה": אשירה נא, אמצא נא דבר בפי הראוי לכבודו וההולם את התרגשותי הפנימית. מה גדול הדמיון, ועם זאת מה גדול השוני, בין פתיחה זו של שירת הים לבין דברי הפתיחה של שירת העמים: "אשירה לה'" - כמה ענווה יש בפתיחה זו, וכמה דבקות בה'; ואילו אצלם, להבדיל - "לנשק ולגבר אשיר(במלים אלה פותח ורגיליוס את שירתו "אינאיס") :", "אשיר לגיבור" ( ווֹלטֶר הוא שם העט של פרנסואה-מארי ארואה שהיה פילוסוף וסופר צרפתי.) מלים המביעות גאוות ליבו של המשורר, שאין לו בעולמו אלא הוא עצמו:"
אם נרצה לדעת איזה שיר הוא מרומם ויהודי ואיזה שיר הוא מנמיך ויעודי, הכלל הוא פשוט ככל שהשיר הוא התבטלות לבורא עולם זוהי שירה של היכל הנגינה הסמוך להיכל התשובה, וככל שהשיר עוסק על אכזבות אישיות, דיכאונות ומשברים אישיים זהו שיר מהיכל השירה הסמוך להיכל הטומאה.
בליל שבת האחרון בזמן שיהודים רבים ישבו סביב שולחן השבת הסתובב מחבל צמא דם ורצח יהודים קדושים, התשובה החזקה ביותר לאותם בני עוולה זה זמירות שבת, זמירות של שבת שיכניסו אותנו להיכלות ה' הגבוהים ביותר- "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום - ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו"
הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין