המסלול לחירות האישית
מסר אקטואלי מפרשת השבוע
במרכזה של פרשתנו מופיע התיאור של קריעת ים סוף וההודאה והשירה שבאו בעקבותיו. באופן מפתיע, לנס זה ניתן כר נרחב בכל תהליך היציאה לחירות - הרבה יותר מאשר ניתן ליציאת מצרים עצמה. ניתן לראות זאת במספר הפסוקים העוסקים ביציאה ובקריעת ים סוף ובעיקר בעובדה שעם ישראל אומרים שירה דווקא לאחר קריעת הים ולא, כמתבקש, כבר ביציאת מצרים.
בהגדה של פסח מובאים דברי חז"ל 'במצרים לקו עשר מכות ועל הים לקו חמישים מכות'. כך, אנו מוצאים כי חז"ל מזהים את יום שביעי של פסח עם נס קריעת הים בכך שתיקנו לקרוא בו בתורה את תיאור הנס ושירת הים שלאחריו, אף בפסוקי התורה ניתן לראות כי יום זה קובע מקום נכבד לעצמו ככתוב: "שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה'", - עובדה העשויה להבהיר את גודל חשיבותה ונוכחותה של קריעת ים סוף.
מדוע קריעת ים סוף מקבלת מעמד שכזה בתוך כל הניסים הרבים שליוו את עם ישראל בצאתם ממצרים?
מהותה של יציאה לחירות
כדי להבין זאת עלינו להקדים ולברר מהי ה'חירות' לה זכינו ביציאת מצרים ואשר אותה אנו מסמלים בחג הפסח - 'זמן חירותנו'. אנו אף מזכירים אותה בכל יום והיא גם מסומלת במצוות רבות שנקבעו "זכר ליציאת מצרים". האם היא רק העדר עבדות פיזית בחומר ובלבנים (שמשמעותה פוחתת והולכת לאחר שנים כה רבות) או שמא יש כאן משמעות נוספת מעבר לכך.
תוכנה של חירות מלאה לשעה ולדורות אינה מיוחסת רק להסרת הגבלות פיזיות כאלה ואחרות. חירות שלמה מוצאת את ביטוייה העיקרי ביכולתו של האדם לצעוד לאור עקרונותיו בעקביות מבלי שיחוש הגבלה מכל סוג שהוא. משכך, החירות השלמה שלה זכה עם ישראל ביציאתם ממצרים אינה מצטמצמת להעדר עבודה פיזית, אלא ליכולת שסיגלו לעצמם לעמוד איתן על עקרונותיהם, וללכת לעבוד את ה'; "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג, יב).
שני השלבים בתהליך היציאה לחירות
גם משהיו בני ישראל עדים לעשרת המכות וגם כאשר יצאו ביד רמה ממצרים, עדיין לא הגיעו בכך לחירות הפנימית המושלמת, משום שהגורם המשעבד, מצרים, עודנו חבוי היטב בעומק ליבם. אומנם אין בכוחו עתה להעביד אותם, מאימת יד ה' הגלויה, אך עדיין הוא קיים. מצב זה, בו ליבם ורוחם אינם פנויים לגמרי מנוכחותם של המצרים אינו מפנה מקום בליבם להשיג את האמונה השלמה בה'. במצב זה ניתן היה לומר שאומנם 'עם ישראלי אמן העבדות' אך 'העבדות טרם יצאה מעם ישראל'. זאת אינה החירות השלמה.
לשם כך נדרש השלב הבא בתהליך קבלת החירות של עם ישראל - קריעת ים סוף, 'וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם' אין זו רק יציאה מעבדות, כי אם ביטולה של הישות שהעבידה אותם מאות בשנים מכל וכל. מעתה, שוב אין מצרים, - 'מצרים' מתובטל מן העולם.
על כך נסוב הפסוק המקדים לשירת הים 'וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם'. הישועה האמורה כאן איננה בשורת הפסקת העבדות, זו כבר התרחשה ביציאת מצרים, אלא ישועת העם מהאחיזה הרעיונית של מצרים ('יד מצרים') בתוככי ליבו של כל אחד ואחד מישראל.
זהו עומק דברי חז"ל הידועים (מכילתא דר"י טו, ב) 'ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי'. בקריעת ים סוף עלו עם ישראל לשלב נוסף בהשגתם בה' - בו הם מסוגלים לפנות את ליבם להכיל את החירות הרעיונית שלהם, ומסוגלים להטמיע את אמונתם בה' עמוק בתוככי התודעה.
שירת הים - פסגת החירות
כעת מובן שבאשר זוהי פסגת תהליך החירות של עם ישראל, אין מתאים מזמן זה לומר שירה. שכן, רק עתה, משבטלו מצרים ועברו מן העולם עד אחד, נסללה דרך החירות בפני ישראל. כעת הם בני חורין בגופם, ברוחם ובנשמתם, ומסוגלים להפנות את מלוא רוחב דעתם להשיג ולהכיל את מציאות ה'.
***
כפי שעם ישראל לא זכו ביציאת מצרים לחירות השלמה למרות הסרת שלשלאות העבודת מעל צוואריהם אלא נזקקו להסרה פנימית ותודעתית של השעבוד כדי להגיע לחירות השלמה, כך גם אנו, פעמים רבות אין עלינו כל הגבלה פיזית, אך השגת החירות האמיתית והטמעתה בחיי המעשה תלויה ועומדת ביכולתו של כל אחד ואחד לנתק מליבו ומתודעתו את כבלי ההשתעבדות למהלכי חשיבה כאלה ואחרים העשויים ליטול ממנו את חירותו השלמה.
ההיצמדות למערכת החברתית והמסגרת הסביבתית כמשל, נוטלת את העוקץ מרעיון החירות, שכן, שעבוד לפעול או לחשוב כפי שהסביבה חושבת ופועלת, כמוהו כשלשלאות של ברזל המקבעות אדם בדפוס מסויים וגוזלות ממנו את חירותו הרעיונית.
ככל שיפנים האדם את דרישת החירות הפנימית ויעמוד בה, כך יזכה למלוא נוכחותה בקרבו.