כך מאות בני הישיבות סיכלו עם "שטייגען" את האזכרה להרצל

בנימין זאב הרצל המכונה "חוזה מדינת היהודים", הלך לעולמו בתאריך כ' בתמוז תרס"ד (1904).

בימינו, הרצל מכונה ימ"ש כפי שכתב מרן הסטייפלר הגרי"י קנייבסקי: "גם מה שכתב שהרב אריה לוין הלך ללוות אותו רשע ימ"ש..." (קריינא דאיגרתא ג עמ' 17), כשהמדובר שהסטייפלר הסביר ונימק לתלמידו כיצד הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין הלך להלוויתו השניה של הרצל כשהעלו את גופתו ארצה בתאריך כ"א באב תש"ט (1949).

מספר שמועות יש לגבי מסע הספדים בבית כנסת החורבה בירושלים, ואנו נביאם אותם כאן בפרסום ראשון:

בספר 'אדרת שמואל'[1] מאת הרה"ג נחום לסמן, הביא בשם רבי משה בלוי שביום האזכרה הראשון למותו של הרצל החליטו הציונים לערוך לו אזכרה בבית כנסת הגדול "בית יעקב" שבחורבת רבינו יהודה החסיד ופרסמו על כך מודעות.

הדבר עורר התמרמרות בחוגי החרדים ומשלחת של עסקנים פנו אל רבה של ירושלים הגאון רבי שמואל סלנט בדרישה לבטל את האזכרה. ענה להם הגר"ש סלנאט: 'הן החורבה מקום ציבורי ואיני יכול לומר לאיש מה לעשות. עשו כטוב בעיניכם'. נרמזו והחלו לעשות מעשה.

אז שלח הגאון רבי יעקב אורנשטיין אל כל בני הישיבות להכריז שכל חכמי הישיבות יבאו ביום כ' בתמוז ללמוד בבית כנסת הגדול שבחורבת ר' יהודה החסיד. חכמי הישיבות נענו ובאו וביום הנועד נענו מאות חכמי ישיבה ותלמידיהם ובאו אל בית הכנסת הגדול ולמדו בקול.

בשעה הקבועה באו ראשי הציונים לבית הכנסת, עיניהם חשכו ואזניהם חרשו לראיית מאות בני הישיבות שנכחו במקום ולשמע קול התורה שמילא את הבית. בהכנסם עוד הגבירו בני הישיבות את קולם. כשעה חדא השתממו הציונים והלכו כלעומת שבאו ומאז לא ניסו להשתמש בבית הכנסת הגדול לאזכרה.

בדומה לכך הובא בספר 'השרף מבריסק' על מהרי"ל דיסקין מאת הסופר הרה"ג שלום מאיר הכהן ולך, שכתב על יום הזיכרון הראשון לפטירתו של הרצל שאוהדיו בירושלים שהיו "מתי מעט", ובקשו מהגר"ש סלנט לערוך עצרת זיכרון פומבית בבית הכנסת הגדול בחורבת רבי יהודה החסיד.

לדברי הרב ולך, רבי שמואל סלנט חשש שאם הוא יסרב הוא יבעיר את כל הגולה, ומעריצי הרצל ינקמו ביהודי ירושלים ויפסיקו את התרומות, לפיכך העניק להם את רשותו, ויצאו הללו מלפניו שבעי רצון.

לאחר שפרסמו אוהדי הרצל מודעות ענק לכבודו של עצרת הזיכרון למנהיג הלאומי הדגול, נזעקו חרדי ירושלים ועלו לביתו של הגר"ש סלנט בקובלנה, ונענה להם בחוכמתו העצומה "בית כנסת החורבה מקום ציבורי הוא, ונבנה מתרומות הכלל. עומד לרשותם, וגם לרשותכם...", וכך לדברי הרב ולך הגר"ש סלנטר רמז להם, ואכן באותו ערב קבעו כל בני הישיבות בירושלים את לימודם בבית הכנסת, ומשבאו קומץ אוהדי הרצל מצאו את ההיכל גדוש מפה לפה, וקול הלימוד החריש את אוזניהם, נבוכו ושבו על עקבותיהם.

נמצאנו למדים על שני מקורות חרדים שהגר"ש סלנטר אישר לערוך הספד על הרצל בבי"כ החורבה, אולם היה זה שלא ברצונו, והוא אף אישר ורמז לגורמים מהעדה החרדית בעיר, למנוע את ההספד, ואכן הגיעו המוני לומדים בשעת העצרת, ולמדו בקול ובכך נמנע ההספד על הרצל ב'חורבה'.

שני גרסאות נוספות יש בעניין ונביאם כאן:

בספר 'מכתבים מירושלים' (1905 – 1906), ארץ ישראל בראשית המאה[2] מאת ר' יוסף צבי קרליבך, שהיה רבה האחרון של המבורג ששהה באותם השנים בירושלים ושוחח רבות עם הגר"ש סלנט הביא גרסה אחרת.

לדבריו, הגר"ש סלנט קבע שבאזכרה להרצל יש להשמיע דברי הספד בבית הכנסת המרכזי 'החורבה', אך קנאים כבשו את בית הכנסת ואיימו להקים מהומות בשעת ההספד (עי"ש בספרו שהביא כמה דוגמאות שקנאי ירושלים וכולל הונגריה לא סרו למשמעת הגר"ש סלנטר).

גרסה נוספת הביא פרופ' יוסף יואל בספרו 'זיכרונות יוסף יואל ריבלין' (1892–1921 תרנ"ב–תרפ"א), שהיה אביו של הנשיא לשעבר רובי ריבלין, וצאצא של משפחת ריבלין מבוני ירושלים[3], וטען שהגר"ש סלנטר הסכים "כפי הנראה" להספד על הרצל, והוא התבטל מפני "עשרות קנאים ואולי פחות מזה שאמרו לערוך סקנדלים".

וכך דברי ריבלין:

"עם הגיע השמועה [על פטירתו של הרצל] דומה היה כאילו לבשה ירושלים כולה קדרות ואבל ממש כאבל היחיד מבלי מליצה... והיה לכתחילה הסכם ואף דעתו של ר' שמואל סלנט הסכימה עם זה כפי הנראה, שיקשרו עליו הספד בבית הכנסת הגדול בחורבת ר' יהודה חסיד... לא נתבטל ההספד אלא מפני עשרות קנאים ואולי פחות מזה, אבותיהם של חילות ה"אגודה" כיום שאמרו לערוך סקנדלים, ונמלכו היושבים שבקהל שלא לגרום עלבון להרצל תחת כבוד".

אם כן, מצינו למדים מגרסאות אלו של קרליבך וריבלין, שהגר"ש סלנטר אישר לערוך הספד על הרצל בבית כנסת החורבה, אולם עקב מספר קנאים שערכו מהומות במקום, ההספד בוטל.

מה האמת? לעתיד יתגלה לבא...

•

[1] לקט הנהגות ופסקים מרבינו הגדול עמוד ההוראה מרא דארעא דישראל מרן רבי שמואל סלנט זצוק"ל, רב ואב"ד ירושלים ת"ו, מהדורת ברקוביץ, ירושלים תשע"ד עמוד תרכ.

[2] בתרגום מרים גיליס קרליבך, עמוד 90.

[3] מסורת בידיהם שהם היו ראשי משלחת תלמידי הגר"א שעלו לראשונה לארץ ישראל וחדשו את הישוב היהודי בירושלים. יש אומרים שהוא זייף את ספר 'קול התור' (ראה: ר' יוסף אביב"י. קול התור - דור אחר דור. מכילתא א (תש"פ), עמ' 159–336).