"רק עברית!" // אופיר סובול בטור החזנות

קרוב ל 4 שנים, שמדי שבוע אני כותב טור זה. כמעט בכל שבוע, אני זוכה להנציח כאן אישיות מהעבר המפואר של עולם החזנות - אישים ידועים יותר, וידועים פחות.

בהתקרב כ' בטבת, הראש מתחיל לעבוד שעות נוספות: איך אנציח את רביץ? כיצד אציג הפעם את מי שתרם תרומה כה משמעותית בחייו של אבא - מי ששמו הוזכר בבית כמעט מדי יום, ועל זיכרונותיו עימו, התרפק אבא במשך כל חייו? לנגד עיניי עומדות בחשש מסוים, ובמיוחד בשבוע זה, שאלות ללא מענה: "מה הייתה דעתו של אבא על הפורמט? מה היה חושב על הטורים הללו ככלל, ועל הטור השנתי על רביץ בפרט?"

כידוע, עיזבונו/אוצרו של רביץ הועבר לאבא בצוואתו של רביץ. בשבתות, כאשר אני בבית, אני משתדל להמשיך את מנהגו של אבא, ולעלעל גם בכתביו השונים של רביץ: ספרים, חוברות תווים ישנות (חלק מהן מתפוררות), מודעות, מאמרים ומכתבים שונים. בין המכתבים מצאתי את המכתב הבא, ששלח רביץ לתלמידו, החזן מרדכי הרשמן, ושוחזר ע"י אבא:

לידידי ותלמידי אשר כוחו רב לו בשבילי החזנות,
מקווה אני, כי מכתבי זה ימצאהו בקו הבריאות, וכי פועלו מביא לו לנחת רב.
סיפרני החזן אברמיס על פגישתכם, בחרקוב, בערב קריאת המגילה, ותמהני: מדוע נפל ברוחו להוציא דיבת הארץ רעה, לאמור: "ארץ אוכלת יושביה היא"? והרי לא ביקר בה ולא ראה מטמוניה, ואיך ידע מגרעותיה? דברים אלה יעטה להם לזרים האומרים: "אין תוחלת ותקווה". ואנו הרי אומרים "ישועתנו קרבה", אך "יגענו ולא הונח לנו". ואני הקטן, שלמה, כל אשר אומר הוא: טובה הארץ מאוד מאוד!

בלב רגש ואוהב:
שלמה רביץ – ש"ץ דבית הכנסת הגדול בריגה,
ניסן תרפ"ח (1928).

למכתב זה צירף רביץ את תווי היצירה: "זרים אומרים אין תוחלת ותקווה" - מתוך תפילת התחנון, שחיבר בעבור הרשמן תלמידו.

כשנפגשו רביץ והרשמן 7 שנים מאוחר יותר, נתן הרשמן לרביץ את התקליט, בו הוא מבצע יצירה זו.

רביץ היה מאוהב בארץ ישראל, אליה פילל להגיע במשך שנים רבות. על אף שלא היה לו קל כאן, והוורוד המיוחל – פעמים נראה היה צבעוני פחות, מאז עלייתו לארץ, הוא שימש לה שגריר נאמן ונלהב.

את אהבתו לארץ וגם את אכזבתו מהמלעיזים למיניהם, אפשר לשמוע בלחנו, בכל פיסקה, ביצירה המיוחדת הזו – יצירה שלא מושמעת כלל כיום.

במיוחד עבור קונצרט "הבט משמים", שקיימנו בהאנגר 11, בשנת 2012, אבא כתב לראשונה עיבוד מקהלתי ל "זרים אומרים", ובהמשך הוסיף לה גם עיבוד סימפוני. לאחר מכן פנה לחזן חיים אדלר, וביקש ממנו לבצעה "בעברית ישראלית טהורה", בדיוק כפי שכתבה רביץ.

אדלר ביצע רבות מיצירותיו של רביץ בגלל אהבתו לסגנונו ולפועלו, ובגלל אהבתם המשותפת לשפה העברית - שהייתה כה חשובה לרביץ.

הרשמן הקליט את היצירה בהברה אשכנזית - אותה כינה רביץ - "גלותית".
אכזבתו של רביץ מכך הייתה כה רבה, באומרו: "לו רק ידעתי - לא הייתי מחברה".

יהי זכרו ברוך!