לכל תנועה ולכל מצב בעולם יש את המוזיקה המדוייקת שלהם; מוזיקה של בריאה, מוזיקה של גן עדן, מוזיקה של מבול ומוזיקה של אברהם אבינו, יצחק אבינו ויעקב.
לפני רגע סיימנו את ספר בראשית - ספר שיש בו אינספור מנגינות. הספר שבו כל הדברים הגדולים מתהווים. עברנו כל כך הרבה בדרך, מיצירת עולם, דרך אנשים ראשונים, גילויים של טוב ורע, אנשים שבונים מגדלים לשמים ומים שממלאים את העולם כולו - עד לבית משפחת אבינו שתמשיך הלאה אל הספרים אחרים.
כל פרט בספר בראשית הוא מפץ גדול, ככה זה כשעולם חדש הופך להיות נוכח יותר ויותר, מקבל צורה ומתמקם על נהר הקיום.
-----
אם יש דבר אחד שאלוקים חוזר עליו שוב ושוב באדיקות, הרי שזאת ההבטחה על ארץ ישראל. חמש הבטחות על דבר אחד - ארץ ישראל שלכם.
כשיעקב יושב בארץ אחרי כל הטלטלות שעברו על המשפחה, נדמה שהכל בא על מקומו, ישנם אחד עשר שבטים ומספר האנשים העבריים גדל ל-70 נפש, הרבה מעבר למה שהיה לאברהם ויצחק. העם העברי מתחיל להתגבש.
מלבד הטרגדיה היוספית, עננת הכאב והזיכרון הבלתי נשכחת, נדמה שהמשפחה סוף סוף מתיישבת ומתרחבת על מה שהובטח להם שוב ושוב - אדמת ארץ ישראל.
ופתאום, ברגע אחד של רעב וגילויו מחדש של הבן האבוד, יעקב מחליט לרדת למצרים, לא להשאר במקום שהובטח לו על ידי הבורא אלא שוב לרדת לגלות עם כל המשפחה - העיקר להיות עם יוסף. אהבה שאינה תלויה במקום.
המחשבה הזאת מפלחת לי את הלב, התנועתיות הגמישה של יעקב לעומת הברזליות האנושית. הברירה הטבעית שלנו כשבננו ירד לגלות, היא הידבקות אל הקרקע שאלוקים הבטיח לנו, היא בטוחה ומובטחת. הברירה הטבעית היא המחשבה הבוגרת, המתמטית, וזאת שכבר קשה לה לראות אל עומקי הלב בחיפוש של ילד.
לא כך ביעקב אבינו. יעקב עוזב את המעיין הזה וקופץ ראש לארץ מדבר, העיקר שיוכל להיות עם יוסף עד כמה שהוא יכול, גם אם זה אומר שהחיבור המקודש לארץ ישראל נפסק בשבילו, באופן אישי, לנצח.
כאבא לילד צעיר אני לומד רשרוש אחרי רשרוש על אהבה. על המקום הזה בתוך הלב שהופך לעיסה נוזלית כשגלויות מתקרבות, ועל כך שגם אי שם עמוק בפנים - בתחום אי הרציפות של כדור הארץ, יש לי מקום להתחבר עם מושא האהבה שלי - גם כשהיא בגלות, ולחזור חזרה כעם.
--
לכולנו ובכולנו יש את שני הצדדים, גלות וארץ ישראל, וכדי לגעת בצד הגולה - צריך לרדת איתו יחד לגלות, לחוות יחד את מה שהוא חווה, זוהי אולי הדרך היחידה לחזור לארץ ישראל.