החינוך בראי הפרשה

מחנך שהופך ברגע לאויב / הרב אברהם בורודיאנסקי

אוהב שנעשה לאויב, המחנך שנבגד מתוך דאגה לתלמיד, על הורים שבוחרים לאבד ידיד אוהב, בטורו השבועי של הרב אברהם בורודיאנסקי- החינוך בראי הפרשה (פרשת השבוע)

אילוסטרציה בלבד (צילום: ארכיון בית המדרש 'ברקאי')

כמה פעמים אנשים אמרו לך שאתה מלאך ואדם מדהים עד לרגע שזה נגע להם משהו בחיים ואותו רגע הפכת לשונא שלהם?? אולי לא הרבה, אבל העוסקים במלאכת החינוך יכולים להעיד ולספר עד כמה שהתיאור הזה מוכר להם, הם משבחים אותך, הם מפרגנים עליך, הם מצהירים שאתה מלאך, אבל ברגע שתגיד להם שהבן שלהם זקוק לעזרה מקצועית כי א.. ב.. ג... , שם הפכת לשטן ממלאך המוות, משהו פתאום מנתק אותם מכל העבר והם רואים רק את ההווה שוודאי פחות נעים, למה זה קורה??

פעמים שיוצא לנו לעמוד בפקקים ארוכים לעיתים ארוכים מאוד, עד כדי שיושבי הרכב מוצאים זמן לנמנם ולסיגריה, ואף לצאת מהרכב להליכה יומית, והכל ברוגע מוחלט כביכול אין אלו כבישי מדינת ישראל הסוערת והרוגזת בדרכים עד כדי זוב דם.

הכל רגוע עד ש.... עד שאיזה רכב אחד זז מטר קדימה, באותו רגע כולם נדרכים ומכניסים להילוך ראשון לא רק את ידי ההילוכים אלא גם ואולי בעיקר את לחצן הצופר, קול תרועת עמו ישראל נשמעת ולא ברחמים גדולים.

ונשאלת השאלה מה קרה? הרי עד לפני רגע קט עמדו כולם בשקט איש איש תחת רכבו ובסיגריתו רק אדם אחד זז מטר וכל החגיגה הופכת למסיבת טרנסים ורעשים, התשובה היא שעד שאותו אחד לא זז, בתודעה שלנו נצרב שזה המצב הנתון ומבער לכעס אין לנו מה לעשות ולכן כל עוד הפקק שמתחיל ק"מ רבים קדימה אינו זז הכל על מקומו, תזוזה של מטר עשויה לגרום לנו לחשיבה על כל עצם מציאות היותנו תקועים זמן רב בפקק.

התשובה הפשוטה היא שכאשר אנו נקלעים לסיטואציה שנראית לנו קבועה ובטוחה אנחנו בלי משים לב נמשיך את מסורת הברירת מחדל ולא ננסה לתקן את המציאות ואפילו לא נחשוב על זה, עד שהמציאות המוצקה תתערער שם אני יתחיל לחשוב על כל מצבי.

מספרים שבאחת הישיבות היה מנהג בשמחת תורה שבריקודים כאשר היו מגיעים לקטע מסוים היו מכופפים את הראש, ומסורת זו עדרה שנים רבות, דווקא אורח שהזדמן למקום ניסת להתחקות על שורש מנהג קדום זה, ובתחקיר שערך גילה ששנים רבות קודם לכן בקטע זה הייתה נברשת בולטת מהקיר שהפריעה לריקודים ולכן כשהיו מגיעים לידה תוך כדי ריקוד היו מתכופפים, לימים הנברשת נשברה והוחלפה בנברשת בתקרה אך המנהג להתכופף המשיך כאילו הנברשת במקומה...

מספרים שכאשר התחילו לדבר בעולם על מציאות העבדים השחורים באמריקה וכמה שמצב זה צריך להשתנות דווקא בתוך הכושים היו שכעסו וקיימו הפגנות ומחאות על הפגיעה במעמדם... גם בימינו ישנם קבוצות שכשדואגים להם על הניצול שלהם הם מקימים קול זעקה על הפגיעה במעמדם ושטוב להם כך.

כאשר אנו יושבים בליל הסדר ואומרים "אילו לא הוציא הקב"ה את אבותנו ממצרים הרי אנו ובננו ובני בננו משועבדים הינו לפרעה במצרים" זהו דבר פלא כי הרי כל כך הרבה מלכים עברו מאז כולל האביב המוסלמי ומהפכות אחרות אז איך הינו נשארים לפרעה במצרים עבדים, והתשובה היא פיזית ייתכן שלא הינו שם אבל בתפיסת הקבעון של העבדות הינו שם, ועל זה ההלל והשבח של ליל הסדר.

התזוזה של הרכב הראשון בפקק, של המצב המקובע של העבדות מתרחשת בפרשתנו, "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה", אומר המלבי"ם שהם לא התפללו להקב"ה שיציל אותם אלא צעקו על העבודה, ואעפ"כ הקב"ה שמע להם, כי הייתה שם קול זעקה שמצהירה שלא טוב לנו במצב הזה, לזה הקב"ה המתין.

ודברים אלו מובאים באר היטב בספרו של רבי מרדכי יוסף מאיז'ביצא, מי השילוח חלק ב', פרשת שמות- וזלש"ק:

'ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם אל האלוהים מן העבודה' - בכאן מתחלת הישועה, כיוון שהיו זועקים מיד ותעל שוועתם שהתחילה הישועה. כי עד כאן לא היה בהם שום התעוררות לזעוק ולהתפלל. ומכיוון שרצה השי"ת להושיעם התעורר בהם זעקה וזה הוא התחלת הישועה כשאדם מתעורר לזעוק לה'. וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהילים ס"ו, כ') 'ברוך אלוהים אשר לא הסיר תפילתי וחסדו מאיתי' - היינו כיוון שנמצא בו תפילה מאיר השי"ת חסדו. שמקודם שרוצה השי"ת להושיע - אין האדם רואה בחיסרון שלו, ואינו יודע כלל מה הוא חסר לו, אבל כשהשי"ת רוצה להושיע מראה לו שורש חסרונו, וממילא יראה כי כל הסתעפות חסרונותיו הם רק מהשורש הזה, ושולח לו כח תפילה וצעקה להשי"ת ומתחיל להרעיש על זה השי"ת, ואז השי"ת מאיר לו חסדו"

הרגע הזה שהדומיננטיות של פרעה משתנה בחייהם של היהודים במצרים זוהי ההזדמנות הטובה להבין שהם לא עבדים לנצח, אדרבא הרוע הגיע בשביל שיזעקו, דווקא הרעידת אדמה שהם חווים גורם להם להעמיק במחשבה שהתוצאה שלה היא זעקה שסופה ישועה.

נכון יותר קל למחנך להגיד להורים כמה הילד שלו מקסים , ולהיות בקשרי ידידות ענפים עם ההורים ולחוות אותם כידידים, אבל אמירת האמת גם אם היא כואבת לעיתים היא לא חלק מהישועה אלא שורש הישועה, אם תמנע את אותה אמירה מטלטלת ככל שתהיה מנעת מהם את ישועת בנם, שזה חמור פי כמה, עדיף לך לאבד הורים ידידים מלאבד תלמיד שממש את ייעודו עלי אדמות.

הורים יקרים כשאיש צוות מציב בפניכם צורך בטיפול לבן, צורך בסיוע, חידוד גבולות המותר והאסור, הוא לא שינה תפיסה, הוא לא החליט להיות אויב נהפוך הוא, הוא החליט להעמיק את הקשר ולהביא את בנכם למדרגת חינוך גבוה וטובה יותר, וכמו שבורא עולם במצריים גורם לשעבוד גורם לתהליך שבסופו עם ישראל זועק לה' ונושע, אותו תהליך מתרחש עם בניכם, תודו למחנך ותחבקו את בינכם.

הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין

הכתבה הייתה מעניינת?

תהילים להצלחת ולרפואת חיילי צה״ל ולהשבת החטופים

-נקראים כעת
-פרקים נקראו
-ספרים נקראו
לקריאת תהילים והוספת שמות לתפילה

תהילים להצלחת ולרפואת חיילי צה״ל ולהשבת החטופים

-נקראים כעת
-פרקים נקראו
-ספרים נקראו
לקריאת תהילים והוספת שמות לתפילה
עכשיו בכותרות