הי, אני תהילה בת למשפחה חשובה (בכל אופן ככה אני מרגישה) מבני ברק. אבא שלי הוא ראש כולל ורב קהילה, ואמא שלי מדריכת כלות ומגשרת. הבן הבכור בבית זה ישראל, אחריו: אני, דניאל, דבורי, לאה, מאיר ודוד.
>> למגזין המלא - כנסו <<
אחי הגדול ישראל נשוי למירי. כשישראל התחתן הייתה חגיגה במשפחה ובקהילה, כי זה היה בן ראשון של הרב. החתונה הייתה בתפארתה באולם גדול, הגיעו כל המי ומי.
מירי היא הכלה הראשונה אצלינו, וכשהיא נכנסה למשפחה היא הפכה להיות חלק בלתי נפרד מאיתנו, זה היה קשר לא רגיל גם בגלל שהקשר שלה עם משפחתה שלה, היה מאוד טכני וענייני, ואצלינו כמשפחה חמה ומלטפת, היא מצאה פינה חמה.
רק בכדי שתבינו את הקשר: אני לא יודעת אם שמעתם עוד מקרה כזה שכלה העדיפה להיות אצל השוויגער שלה אחרי הלידה - מאשר אצל אמא שלה. ככה זה היה אצלינו: היא הייתה מגיעה לאמא שלה ליומיים, בשביל הפרוטוקול, ואת 'בית ההחלמה' היא מימשה אצל הוריי שמאוד העריכו אותה ושמרו בכל הזדמנות על כבודה, אחרי הכל היא אשתו של ישראל.
כמובן שזה המון נזקף לזכותנו, הגיסות. אני ודבורי היינו המטפלות הרשמיות של האחייניות המתוקות הללו, שבזכותם הפכנו לדודות. זה קיבל ביטוי שכשישראל ומירי הגיעו לשבת, הם היו זוג מלכותי במלא מובן המילה. היינו שומרים להם על הבנות בכדי שישנו צהריים בשבת, מקלחות אותם במוצ"ש ומסרקות אותן עד להתרת הקשר האחרון בשיער.
מירי הרגישה הכי טוב שבעולם, גם בגלל שהייתה כלה יחידה אצלינו, ואחרי הכל היא אשתו של ישראל הבן הבכור שהוא באמת בחור חכם, יוזם, מבין בהמון דברים, והיועץ המשפחתי שלנו. ובשביל אבא ואמא שלי, ישראל היה הסיפור האמיתי. תמיד ידענו שמילה שלו בבית היא לא פחות חשובה ממילה של היועץ המשפטי בממשלה. מירי מימשה את מעמדה ללא תחרות ובבלעדיות ככלה יחידה, כעשור שנים.
עד שדניאל התחתן.
דניאל נשא לאישה את הדס, בחורה נאה מאוד, חכמה ואינטליגנטית, עם נוכחות מאוד חזקה וכריזמטית. זה קיבל ביטוי שדמותה ואישיותה משכו את תשומת הלב של המשפחה שלנו בפרט, ושל המשפחה המורחבת של אבא ואמא שלי, ונשות הקהילה בכלל. הדס היא בחורה נעימת שיחה, טובת לב ואכפתית עם חוש הומור. תמיד מחייכת ומסתכלת על הסובבים אותה בצורה חיובית.
כבר בשבת שבע ברכות של דניאל והדס, קיבלה דסי הכלה החדשה טיפים מהכלה הראשונה מירי, איך הפאה צריכה לשבת בדיוק, ועוד כמה שאלות על התכשיטים שהיא בחרה. דסי הצליחה להכיל את הסיטואציות, ובתמימות ובטוב לב הודתה על כל טיפ וכל הערה שהגיעה מצידה של מירי.
במשך הזמן הצלחתי לשים לב שמירי מרגישה שמעמדה מעורער, ובצדק. לא היה קל להתמודד מול קסמה האישי של הדס, והכריזמטיות שרק גדלה והתעצמה ככל שהכירו אותה יותר לעומק. ערעור מעמדה קיבל ביטוי בחוסר פירגון מגמתי לכלה החדשה הדס, ובהערות ביניים לא ענייניות על בסיס קבוע. לא ידעתי את נפשי, ולקחתי את המצב מאוד קשה.
מירי הייתה מאוד זהירה. היא תמיד הייתה מצליחה לשמור את הרגשות הללו פנימה, ולא לשתף אותנו הגיסות. ישראל, הוא זה שהיה מקבל את הקיתון הרותח בכל מפגש בין מירי להדס. והוא היה חכם מספיק בכדי להציע לה לפרגן לכלה החדשה, אבל זה לא עבד, ומירי כבר לא יכלה לשאת את זה יותר.
זה קרה בשבת בצהריים. מירי הציעה לי להצטרף אליה לגינה עם הילדים, נעניתי בחיוב.
ואז מירי התחילה לפרגן על הדס: איך המראה החיצוני שלה כל כך מיוחד. איך זה שתמיד היא שמחה ומחייכת. איך זה שהיא מבינה בהמון תחומים. איך כולם מתמגנטים אליה. איך היא יכולה גם לעבוד וגם הבית שלה תמיד נקי ומצוחצח (מירי לא עבדה מעולם). איך דניאל מעריך אותה ושומר עליה תמיד.... אם אמשיך לא אגמור.
אבל שמתי לב שזה לא היה פירגון קלאסי, כי הוא תמיד הגיע בשאלה. כלומר, כל פירגון התחיל עם המילה 'איך'. מה שדרדר את רוחה של מירי, והיא עשתה לעצמה חיים לא קלים, ממחשבות מיותרות ואסורות.
הייתי חייבת לעצור את זה, בכדי שאני לפחות לא ירגיש שיש כאן איזו קנאה שמתפתחת. "גם לך לא חסר מעלות, מירי", אמרתי בנחרצות, אבל מירי ענתה מיד: "בגיל שלה לא הייתי ככה, עם כאלו כוחות וביטחון עצמי", אמרה בכאב. זהו, מבחינתי זה היה כבר רשמי, הבנתי בברור: מירי עמוק עמוק בתוך משבר הנקרא "משבר הכלה הראשונה". היה לי קשה להכיל את זה, חיפשתי את המילים לעזור לה, אבל הן לא היו שם בשבילי.
כאב לי שיש כאן תחרות סמויה, והכי זה כאב בגלל שלמען האמת היא בכלל לא מתחילה. כי מירי בכלל אישיות אחרת, והדס אישיות אחרת. כל אחת הגיעה ממקום אחר, מרקע שונה. ושאלתי את עצמי מה אני צריכה לעשות עכשיו? איך אני צריכה לקבל את זה? מצד אחד אין מה לעשות, הדס היא מיוחדת עם מראה חיצוני וקסם מיוחד, מירי סגנון שונה ויש לה את המעלות שלה. היה לי איזשהו כעס על מירי, למה היא נותנת לי להבין שהיא מקנאת בהדס, זה כל כך מוריד לי ממנה, וזה כואב כי אני מאוד אוהבת את מירי ומעריכה אותה באותה מידה.
הקשר שלי עם הוריי חזק מאוד, ובכל פעם שהעליתי איתם את הנושא הזה, הם היו דוחים אותו. כאילו הבנתי שיש כאן הכחשה. אפילו פעם אחת האשימו אותי שאני מחרחרת ריב, וסתם מעלה דברים לא קיימים. אבל אני המשכתי להזהיר על כך, ולנסות למצוא פתרון. אולי הייתי רגישה מדי, ומתערבת בנושאים לא לי, אבל מצד שני רק אני ידעתי מהתפתחות הזו, רק אותי היא שיתפה והוריי לא מעלים על דעתם שזאת מירי הכלה המובחרת שלהם.
דילמה!
ואז החלטתי להעמיס חום ואהבה על מירי בכל אפשרות, להתייעץ איתה גם אם אין לי על מה. לנסות למרכז אותה תמיד במשפחה ולשמור על כבודה האבוד ועל מעמדה הדועך מרגע לרגע.
אבל זה לא עזר, זה רק החמיר.
זה הגיע למצב שאם הדס הייתה מספרת משהו, אז מירי הייתה מתקנת אותה במילים מדוקדקות יותר, גם אם התיקון היה בעצם טעות. אם הדס הייתה מדברת על נושא מסוים מירי הייתה דואגת להוציא אותה טועה ולא מבינה. וזה היה לא נעים כי כבר המשפחה הכללית שמה לב שזה משהו אישי ולא נורמלי מצד מירי. אז הבנתי שזה לא עוד משבר של הכלה הראשונה, אלא משהו עמוק יותר מצד מירי.
ואז ישראל נכנס לתמונה
הוא הבין שאשתו במצוקה, שמעמדה מעורער, שהיא ממורמרת ולא מרוצה מעצמה מאז שהדס הצטרפה למשפחה שלנו. ואז הוא החליט באופן שיטתי, להוציא את הדס לא רלוונטית. הוא הבין את הכוח שיש לו ביד, ואת ההשפעה שלו, ובדיוק בנשק הזה הוא השתמש. אם הדס הייתה מביע דעה על דברים מסוימים, הוא היה דוחה אותן בזלזול או שלא מתייחס אליהם. או לחילופין הוא היה עושה רעש מנושאים שהדס לא הייתה מיישרת איתם קו לפי דעתו. זה היה נראה כל כך מגמתי, אכזרי, וילדותי.
זה היה רגע של תפנית, פתאום הערכתי אל ישראל ירדה. תהיתי וחשבתי על ההתנהלות שלו. במקום לרומם את אשתך ולהפעיל את הכוח שיש בך למענה, אתה מפעיל כוח נגד גיסתך בכדי להרים את אשתך?! במקום לשלוח את אשתך לטיפול רגשי, פסיכולוגי, בכדי למגר את חולי הנפש של החולה, אתה נלחם בבריא ובשפוי?! הייתכן?
ואז עליתי על משהו, החלטתי לעשות מעשה.
שמתי לב, שמי שאחראי כאן על התופעה, אלו הוריי. מאז שאני זוכרת את עצמי, ישראל בשבילם היה הבן המועדף, ומירי נכנסה היישר מנערותה המשועממת והקרירה אל מקום חמים שכיבד אותה ונתן לה את מה שהיא עצמה לא ציפתה לקבל מבחינת כבוד והערצה, כי באמת היא לא הייתה ראויה לו, וקיבלה את זה מכוח ישראל.
הבנתי את זה דווקא בזכות הדס, כי אצלה ראיתי איך מעריצים אותה בגלל מה שהיא, ולא בגלל בעלה. זו הייתה נקודה שדרכה פעלתי.
ישבתי עם הוריי לשיחה נוספת, הסברתי להם בכבוד הראוי את העוול שהם גורמים למירי מבלי להתכוון חלילה, על ידי שהם משמנים את המערכת הזאת, ונותנים מקום גבוה לזוג אחד, ועל ידי זה מירי מפתחת קנאה ותחרות, וסבל גדול לישראל.
"כבר לא נעים לי בכל פעם להעלות את זה, אבל המצב של מירי נהיה קשה מרגע לרגע", אמרתי כמעט בוכה. כמובן שהייתה התגוננות, הכחשה, כמו בכל פעם שניגשתי לדבר על זה. "למה את רגישה כל כך? מה יש לך? אין שום דבר, מספיק עם זה", אמרה אמא בכעס. אבל ידעתי שאמא קשה לה, היא לא רוצה להתמודד עם זה, היא מטייחת את זה לכבוד ישראל והכלה הראשונה שעשתה אותם סבא וסבתא בפעם הראשונה.
ואז קמתי, ודיברתי קשות: "אמא די, תרשי לי לומר לך מה כולם חושבים כאן וחוששים לומר לכם. אתם המקור לקנאה הזאת, אתם מטפחים אותה, אתם לא נותנים למירי להבין לקבל את האחרת שהיא יותר מוצלחת ממנה".
הוריי הקשיבו, ולא הוציאו מילה.
"אני ניסיתי בדרכי שלי לרומם אותה, אבל כשהיא מבינה שהיא המונופוליסטית כי יש כאן מישהו שנותן לה להרגיש כך, אין עוול יותר גדול מזה עבורה. בואו נפסיק את זה...", באתי להמשיך, ואז עצרתי, והתפרצתי בבכי חסר מעצורים. אמא שלי נבהלה כהוגן.
אבל המשכתי כשאני בוכה ומתייפחת: "למה אתם מחכים? שכשתהיו בקבר יהיה כאן ריב ומדון ובלגן, תענו לי, אני רוצה כבר לגמור עם זה עכשיו שאתם כאן, אני מתחננת אליכם, תעזרו לזה לקרות".
אמא שלי הגישה לי כוס מים. ראיתי בעיניים שלה את הכאב והלחץ, כאילו אומרת: "היא עלתה עלינו, היא צודקת, זו האמת", הבנתי כמה היא שבויה, כמה היא לא יכולה להרשות לעצמה לשנות כיוון כשכולם גדלו כבר. אבל היא הייתה גיבורה.
מצד הוריי החל שינוי, הם שברו את המונופול. הם הפסיקו לטייח את המצב, וחדלו מלטפח זוג אחד על חשבון כולם. הם הצליחו לפרגן גם להדס ולדניאל גם אם ישראל ומירי היו באזור, ולא לחשוש שזה על חשבון בנם הבכור. המילים הללו על 'הקבר' עשו את שלהם. יכולים לטעון שזה מניפולציה, אבל הדברים יצאו מהמקום הכי טהור שבי, ותתפלאו לשמוע, שעשיתי את זה לכבוד מירי ומהערכתי אליה, והכי מעניין שגליתי את הפתרון בזכות הדס שאותה הערכנו ללא קשר מי הוא בעלה.
ידעתי שקנאה מביאה שנאה, אבל לא צריך לחכות לגיל מבוגר בכדי למגר אותה, אלא מההתחלה לנהוג באהבה לכולם באותה מידה. להיות 'מלך שיודע את יוסף' ולזכור מה קרה אז, למה זה הוביל, ואיזה דרמה התחוללה שם, ולחסוך זאת מאיתנו.
אני לא יודעת מה יש בליבה של מירי כעת, אחרי הכל קנאה היא רגש המתעורר אצל אנשים בשל הצלחתו של פרט אחר ובתחושת נחיתות יחסית לפרט זה. אבל רק אם נדע להרגיש טוב עם עצמנו, ממילא נדע לקבל את האחר. ואם מקטנות נרגיל את הילדים להרגיש טוב במידה שווה ללא אפליה, רק כך נוכל לתת להם ביטחון עצמי אמיתי וחוסן לדורות.